הג'זיסט טיגראן חמסיאן מילא את הבארבי, לא את הלב

פסנתרן הג'ז המעולה, המשלב השפעות קלאסיות, ארמניות וגם אלקטרוניות, היפנט רבים בקהל הצעיר יחסית שמילא עד אפס מקום את הבארבי בתל אביב — אך ללב הוא לא גרם להחסיר פעימה

בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טיגראן חמסיאן בבארבי. סולד־אאוט זה לא דבר שכיח בהופעות ג'ז
בן שלו

"בסוף ההופעה אני הולך לעשות קראוד סרפינג", אמר טיגראן חמסיאן בסוף השבוע מעל במת במועדון הבארבי בתל אביב, ואז הוסיף: "סתם, אני מתבדח". ברור שהוא התבדח, אבל ברור גם מדוע הוא בחר דווקא בהתבדחות הזאת. קראוד סרפינג — האקט שבו מוזיקאי עובר מהבמה אל אזור הקהל ואז נישא על כפיו של הקהל ברחבי המועדון עד להחזרתו אל הבמה — הוא אחת הפעולות המזוהות ביותר עם הופעות רוקנרול. איגי פופ עושה קראוד סרפינג. מוזיקאי ג'ז כמו טיגראן חמסיאן לא עושה קראוד סרפינג, בוודאי לא בהופעת סולו אינטימית. חמסיאן התבדח על קראוד סרפינג מפני שהוא הבין שהוא נמצא בתוך מועדון רוקנרול, ואף שהוא לא אמר את זה, הרושם היה שהוא נהנה מאוד מהבמה הלא קונבנציונלית.

אחרי ההופעה של בריאן בלייד, סקוט קולי ובנג'מין קופל לפני כחודש וחצי, ואחרי ההופעה של הקלידן קורי הנרי ביום חמישי האחרון, הופעות הג'ז (בהגדרתו הרחבה של המושג) שאנשי "ש.פ.ל הפקות" מארגנים בבארבי הן כבר כמעט שגרה מבורכת. חמסיאן הגדיל לעשות בכל הנוגע למשיכת קהל. שתי ההופעות שלו, בערב שבת ובמוצאי שבת, היו סולד־אאוט. זה לא דבר שכיח בהופעות ג'ז.

חמסיאן עם פסנתרו במרכז הבארבי. במה לא קונבנציונליתצילום: מוטי מילרוד

יש שני הסברים עיקריים לפופולריות של חמסיאן. ההסבר הראשון נוגע ל–DNA הסגנוני שלו. אפשר לקרוא לזה "ג'ז ועוד". בבסיסו חמסיאן הוא פסנתרן ג'ז, אבל לצד הג'ז יש במוזיקה שלו אלמנטים מובהקים של מוזיקה קלאסית ושל מוזיקה ממולדתו ארמניה. שלוש השפות האלה — ג'ז, קלאסי, ארמני — הן שפות־אם מוזיקליות בשביל חמסיאן, ובנוסף לכך יש אצלו לעתים נגיעות של מוזיקה אלקטרונית. העושר הזה גורם לכך שהמוזיקה שלו יכולה לדבר לחובבי ג'ז באותה מידה שהיא יכולה לפנות אל חובבי אינדי אמנותי מהסוג של, נגיד, ג'ואנה ניוסום. כך או כך, הקהל בבארבי היה רב וצעיר יחסית.

ההסבר השני לפופולריות של חמסיאן הוא השפה האסתטית שלו, הדרך שבה הוא מעצב את הנגינה שלו ומבנה את הסיפור המוזיקלי שהוא מספר. אפשר לקרוא לזה שיטת ההתגברות הרפטטיבית. רוב הקטעים של חמסיאן מבוססים על פראזה מלודית או קצבית קצרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, וסביבה הוא בונה את הנרטיב שלו. לגישה הזאת יש פוטנציאל סוחף ואפילו מהפנט כשהיא מיושמת על ידי פסנתרן מהדרגים העליונים.

חמסיאן, שניגן באמצע החלל של הבארבי, הוא פסנתרן מעולה, ואם לשפוט על פי תשואת העמידה בסוף ההופעה, הוא הצליח לסחוף ואף להפנט רבים בקהל. לי זה לא קרה, אולי בגלל ששיטת ההתגברות הרפטטיבית היא לא הנרטיב המוזיקלי החביב עליי. לא שמעתי אצל חמסיאן איזו קצביות עילאית או עומקים הרמוניים מפליאים שהיה בכוחם להמיר את דתי, כפי שקרה לא פעם (אבל לא תמיד) עם מאסטר של התגברות רפטטיבית כמו ברד מלדאו. המוזיקה שחמסיאן ניגן היתה יפה, אפילו יפה מאוד, אבל היא לא באמת ריתקה אותי, לא גרמה ללבי להחסיר פעימה.

ג'ז, קלאסית וארמנית הן שפות־אם מוזיקליות בשביל חמסיאןצילום: מוטי מילרוד

למעט קטע נפלא אחד, שבו חמסיאן עזב לרגע את הפסנתר והפיק באמצעות מכשירים אלקטרוניים שונים איוושות צליל אמביינטיות. כשהוא גמר לייצר את עננת הסאונד הצמרירית הזאת, הוא הצמיד לפסנתר מה שנראה ונשמע כמו טרנזיסטור משובש, שהוסיף מתח דיסוננטי קל. רק אז הוא פנה אל הפסנתר והתחיל לנגן ולשרוק בו בזמן. המלודיה הנשרקת נשמעה כמו מנגינה ארמנית שמגלמת את הפשטות הנצחית של מוזיקה עממית במיטבה, וההתמזגות בין העממי לבין האמנותי ובין השריקה, הפסנתר והנוף האמביינטי הפיקה מוזיקת חלום מרהיבה ביופיה החרישי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ