קליה מור, עכבר העיר

עוד מעט 22:00. החימום של נינט כבר הספיק להתקרר, ובעל הבלורית הכסופה בשורה מקדימה כבר ירה את כל ארסנל הבדיחות שלו ("איך קוראים לפרסי שמכין צ'ולנט? חמינאי!"). אבל אז, כמו להבה אדומה שנדלקת בבת אחת, פורצת סינדי לאופר אל הבמה, ובחיוך ממזרי מגישה מתנה לילדים שהיינו פעם.

תמיד מכריחים אותנו לבחור: ירדנה נגד עפרה, בריטני נגד כריסטינה, סינדי מול מדונה. וכמו בקרבות האחרים (ברור שעפרה, ולגמרי כריסטינה), לי לא היה שום ספק, והייתה לי מחברת ורודה עם לבבות אדומים מלאה בכל תמונה ואייטם על סינדי לאופר שהופיעו בעיתון כדי להוכיח את זה. היא הייתה שמחה וצבעונית, מופרעת ומינית, נועזת וחד פעמית. היא תמיד רקדה כאילו אף אחד לא רואה אותה, ובטח שגם התלבשה ככה, ואיך שהיא ידעה לצעוק "ווה ווה יה יה" ולשהק תוך כדי. » סינדי לאופר בישראל - לכל הפרטים

קצת מלחיץ לראות את אלילת נעורייך בגיל 60. אבל אתם יודעים מה, זה עובר די בסדר. הטייץ השחור בוהק שלה והז'קט הצמוד מחמיאים לגזרה, וגם האנרגיה לא הלכה לשום מקום. היא קופצת אל המגבר וממנו, מפעילה את הקהל ומקשקשת לא מעט בין השירים. אם עוצמים עיניים אפשר להרגיש בארוחת ערב במשפחת סופרנו, ליד הדודה שאוהבת להיזכר בנעוריה במבטא ניו יורקי עם נגינה איטלקית. כל סיפור מצית סיפור אחר. סינדי לאופר (צילום: נמרוד סונדרס)

היא מספרת, למשל, על בן הזוג שלה דייב וולף, על איך הכירו (הוא התחיל איתה במסיבה), ומה אמא שלה אמרה עליו (שהוא דומה מדי לישו), ולמה היא החליטה שכדאי לה לשמור אותו (כי הוא לא התלונן על חמש הקומות שהובילו לדירה שלה), ועל השעון שהוא שבר לה, ועל החדש שהביא, שעשה כל כך הרבה רעש עד שהייתה שמה אותו בלילה בתוך האמבטיה עטוף במגבות ומסיטה את הווילון וסוגרת את הדלת ומרפדת אותה מבחוץ. ועדיין הייתה שומעת אותו מתקתק. ומכאן הגיעה השורה הפותחת את "Time after Time": "שוכבת במיטה, שומעת את השעון מתקתק וחושבת עליך". וכל סיפור מצית סיפור אחר, וכל סיפור מתמתח לכל מיני כיוונים, וכל סיפור מצחיק אותה ומצחיק אותנו (את חלקנו, יש כאלה שסובלים), וכל סיפור הוא אלף אסוציאציות שמתנגשות אחת בשנייה.

חוץ מלדבר היא גם שרה קצת. את כל שירי אלבום הבכורה שלכבודו התכנסנו, "She's So Unusual", לפי הסדר. זה טיפה בעייתי כי להיטיו מרוכזים דווקא בחציו הראשון, ואנחנו מקבלים למשל את נערות-רק-רוצות-אתם-יודעים-מה עוד לפני שהספקנו להתחמם. בבלדות קצת קשה לה לשיר, אבל אנחנו סולחים לה כשב-"All through the Night" היכל נוקיה כולו מתמלא כוכבים שמסתחררים סביבנו בקיטשיות; או כשהיא אוחזת בכדור דיסקו זוהר כמו בכדור בדולח ומחזירה אותנו בזמן; או כשהיא מוציאה פתאום חליל ומחללת באמצע "She Bop".יפה, בטח יפה. נינט על הבמה של סינדי לאופר (צילום: נמרוד סונדרס)

אחרי האלבום מגיע הדרן מאכזב ומביא עמו בחירות לא מוצלחות: את "הגוניס טובים מספיק" מתוך הסרט ההוא, את "Shine" הנעים, ואת "The Sex Is in the Heel" מהמיוזיקל "Kinky Boots" (אני דווקא קיוויתי שנקבל את "Into the Nightlife" מתוך Bring Ya to the Brink"" הדאנסי מ-2008, תקשיבו לו אם לא עשיתם את זה בזמן), אבל לבסוף מגיע כמובן "True Colors" ואיתו גם נינט. וזה יפה, בטח יפה, כמו קשת.

"אם עשרת אלפים איש צועקים לך בוז יחד או עשרת אלפים איש מריעים לך יחד – זה בדיוק אותו דבר", היה אחד ממוסרי ההשכל של אחד הסיפורים שבין השירים. אנחנו, בכל אופן, היינו בערך חצי מזה, והרענו לה כי השתדלה, אז השתדלנו חזרה. אני עדיין אוהבת את סינדי לאופר בכל לבי, אבל אם במקרה תזדמנו לארוחת ערב בנוכחותה, לא הייתי ממליצה לשבת דווקא בכיסא לידה. רק אומרת.