אסתר רדא: הקול שחסר במוזיקה הישראלית

אסתר רדא השיקה אמש במועדון התיאטרון את אלבום הבכורה שלה, והוכיחה סופית שאפשר לשמור על אמת אמנותית ועדיין להצליח בשוליים ובמיינסטרים

סער גמזו, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
סער גמזו, עכבר העיר

עד אוקטובר 2012, הקריירה המוזיקלית של אסתר רדא התנהלה בווליום נמוך יחסית. היא אמנם שרה במקהלת שבא עם שלמה גרוניך, ובשירותה הצבאי הייתה הסולנית של להקת מז"י, אבל את השנים שבין הצבא לאותו אוקטובר, הקדישה בעיקר למשחק. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, היא עלתה באוברול כתום ובלוק הורס א-לה גרייס קלי על בימת פסטיבל אינדינגב, והעניקה לקהל במצפה גבולות תצוגת תכלית שומטת לסתות. הבחורה הצעירה הצליחה לחבר עולמות כמו גרוב, סול, פאנק ואתיו-ג'אז לכדי התרחשות מוזיקלית חדשה ומסקרנת במיוחד. מאז, כמו שוגרה מלועו של תותח מכוון היטב, הפכה לאחד השמות הבולטים במוזיקה הישראלית שמתקיימת לשולי המיינסטרים. אמש, מול קהל שגדש את מועדון התיאטרון עד אפס מקום, היא השיקה את אלבום הבכורה המעולה שלה – "Ester Rada".

אסתר רדא בהופעה - לכל הפרטים

את האלבום, שמשלב את כל הסגנונות שהוזכרו לכדי יחידה מוזיקלית מגובשת היטב, הפיקו מספר שמות ולקחו בו חלק עשרות אנשים. בניגוד לצפוי, הוא הצליח להישאר אחיד ומהודק מאד. הסיבה, ככל הנראה, היא רדא עצמה. משהו בה מרגיש מכוונן ומדויק מאד, כאילו היחידים שהופתעו מההצלחה שלה, הם האנשים שלא הכירו אותה קודם, ולא ציפו להצלחה של סגנון כזה באקלים המוזיקלי בישראל. לה זה היה ברור מאד. כשהיא מגובה בסוללה ענקית של עשרה נגנים וזמרי ליווי, ועוד שלושה אורחים מוצלחים במיוחד, היא הצליחה להוכיח שהקול שלה (ולא רק במובן המילולי) מתאים ואפילו דרוש למוזיקה הישראלית. הגוון האתיופי הבולט במוזיקה של רדא הרקיד רוסים ואתיופים, צעירים ומבוגרים, ראסטמנים וחובבי מוזיקה מעודכנים. הכניסו כאן כל קלישאה שתרצו על ישראל כמפגש תרבויות או כור היתוך חברתי, והיא תחזיק מעמד בקלות.

מכוונת ומדויקת. רדא בהופעה (צילום: רון כהן וירדן ליאור)

שחקני חיזוק מהשורה הראשונה

23 שירים ביצעה רדא בהופעה, חלקם הגדול (בהיעדר רפרטואר אישי רחב מספיק) היו גרסאות כיסוי שהציגו את מקורות ההשפעה שלה. בלטה במיוחד נינה סימון, ש"עלתה לבמה" שלוש פעמים, בעיבודים שונים ומפתיעים. עם קרולינה ביצעה רדא את "Four Women" ואת "Save Me From Myself" (מתוך אלבומה האחרון של קרולינה), עם גל תורן, שנראה כאילו נכנסה בו רוח של מטיף נוצרי שחור, את "Sinnerman" (וגם את את "Should I Stay Or Should I go" של הקלאש), ועם "עשרת המופלאים" שלה את "Feeling Good". האורחים האלה הביאו חוזק נדרש לרדא במקומות בהם היא עדיין מעט חלשה. קרולינה, קיסרית גרוב בלתי מעורערת, הכניסה את השובבות והחיוך שמאפיינים את הפאנק שלה, וגל תורן טרף את הבמה עם "Showmanship" שכמעט ולא רואים בארץ. האורח השלישי, תומר יוסף הנהדר, ביצע איתה עיבוד מעולה ל"חייב לזוז" שלו, והצליח להשאיר לה המון מקום בתוך השיר ועל הבמה.

את כל שירי האלבום רדא והלהקה מבצעים כמו חוליה מאומנת היטב. בולטים שם מאד המתופף דן מאיו, שמחזיק על הכתפיים הצעירות שלו את הקצב, והסקסופוניסט אוריאל ויינברגר, שלמרות היותו לבן צובע את המוזיקה בגוונים אתיופיים מובהקים. היו שם גם בן חוזה (גיטרה), מיכאל גיא (בס) ליאור רומנו (קלידים), גל דהן (סקסופון בריטון), ינון פרץ (חצוצרה), מעיין מיילו (טרומבון) וחננאל אדרי ונעמה לוי (קולות). תוסיפו לזה מסכים עם עבודת וידאו נהדרת ותאורה עשירה, ותוכלו לדמיין מופע השקה ראוי ומהנה במיוחד.

מחווה גדולה לנינה סימון. רדא (צילום: רון כהן וירדן ליאור)

עם החיבוק המקומי והבינלאומי שזוכה לו רדא מאז שפרצה, סביר להניח שזו רק ההתחלה. הקסם האישי שלה, המוזיקה הנהדרת, החיבורים המקצועיים הנכונים, החידוש וחוסר היומרה שמשולבת בצניעות אמיתית, יכולים להבטיח לה מקום של כבוד במוזיקה הישראלית בשנים הקרובות. אם עדיין לא קניתם את הדיסק (כן, אני יודע שכבר לא קונים דיסקים היום, אבל עם כזו עטיפה מושקעת ומעוצבת אתם *ממש* רוצים עותק בבית), כדאי לכם מאד להגיע להופעה הבאה שלה ולקנות אחד. מעטים מצליחים לשגר את עצמם בכזו מהירות מאינדינגב לפלייליסט של גלגלצ ו-MTV. מעטים יותר מצליחים לעשות את זה בלי לוותר אפילו על טיפה מהאמת היצירתית שלהם ומחדוות העשייה. כשזה קורה פשוט חבל לפספס את זה.