כשהגיטרה מנסרת את הבארבי: עמיר לב בהופעה

עם אחד האלבומים המעניינים והחשובים שיצאו כאן לאחרונה, מספר אלבומים חשובים לא פחות ברזומה וכשהוא מוקף בחבורת נגנים מוכשרים, עמיר לב ממצב את עצמו כאחד היוצרים החשובים של המוזיקה הישראלית

יוסי חלילי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יוסי חלילי, עכבר העיר

לאלבום החדש של עמיר לב קוראים "נוגע בדרכון". בימים בהם השתייכות לרשימת שמות מפוברקת שתעניק אזרחות ספרדית היא משאת נפשו של כל ישראלי שלישי, וכשאשרת עבודה בברלין הופכת זמינה וממשית עבור הישראלי הראשון והשני, זה נראה טבעי בהחלט שגם עמיר רוצה לברוח למקומות רחוקים. אולם כשנכנסים לטרמינל המסע המוזיקלי שלו ועוברים דרך התחנות השונות שהוא מצייר בו, מתגלה תמונה חדה וברורה בה שולטת הישראליות בכל פינה. כמו בלא מעט פעמים בעבר, הארומה הטקסטואלית והמינימליזם המלודי שמלווה אותה אכן מזמנים ריחות של מעבר לים, אבל גם הביקור בככר קטלוניה שבברצלונה בשיר הנושא, וגם הזכרונות מהטיול בגרמניה בשיר שמגיע אחריו ("רכבת") מספרים ומבטאים דווקא את הגעגוע והכמיהה להשתייכות הארצ-ישראלית.

» עמיר לב - כל הכתבותבמסווה של סיפורי סרק יומיומיים ואנקדוטות חיים זעירות, טווה עמיר בדרכו הייחודית את החיים שלו (ושלנו) כאן, גם כשהם מתרחשים הרחק מכאן. בזכות יכולת הכתיבה הנדירה שלו, מטשטשים הגבולות בין המציאות הפרטית לזו החברתית והפוליטית בישראל של היום, ובין סיפורי אהבה, זכרונות ילדות ולבטים אישיים מוצאים את מקומם בין השאר גם השד העדתי, המצוקה הכלכלית והסכסוך הערבי-ישראלי.את כל זה היו צריכים עמיר והחברים שלצידו (רם אוריון, יונתן לויטל ונווה קורן) להעביר אל הבמה הלא גדולה של הבארבי התל אביבי בערב ההשקה אמש – משימה לא פשוטה – גם כשמדובר במופע ישיבה. האזנה לאלבום הזה היא לא פעולה שיכולה להיעשות כבדרך אגב. היא מצריכה רצון וקשב אמיתיים מצד המאזין, סביבה שתאפשר אותם ואווירה מתאימה, שתשכיל להכיל את כל שיש לה להציע. בכדי להפוך את העניין לפשוט יותר עמיר מודיע כבר בהתחלה על שני חלקים לערב הזה: "בחלק הראשון נצטרך כולנו לסבול את השירים מהאלבום החדש" הוא מכריז, למרות שאף אחד לא ממש סובל. נראה שבאופן מכוון שומר השילוש הקדוש של גיטרה-בס-תופים על קצב איטי ומינורי, שמתווסף למהלכי אקורדים לא מסובכים במיוחד, התאורה משנה צבעים בעצלנות, ומכונת העשן מוסיפה ערפל סמיך לצרידות העמוקה והמחוספסת של עמיר – הכל בכדי לשים את ההגשה והמילים במרכז. את המונוטוניות הווקאלית המוכרת של עמיר שוברים פה ושם קישוטי המיתרים הנפלאים שמפיק אוריון מהגיטרה שלו, ומספקים גיוון מרענן ואפילו נחוץ. כך מתנגנים להם בזה אחר זה מרבית שירי האלבום החדש (עם הבלחות מן העבר של "עננים שחורים" ו"נוסע וחוזר"). הטקסטים הטעונים יותר ("חזי ורות" ו"סמי") מקבלים כחיזוק את הויולה של גליה חי, שמוסיפה מימד דרמטי למילים דרמטיות ממילא כמו: "ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש / בשש מאות אלף בתים / כמה מאות נולדים ביום / לא כתוב כמה מתים". עד כה נראה שזה מצליח – כולם מקשיבים. שעתיים של תענוג. עמיר לב בהופעה (צילום: אריאל עפרון)רם אוריון דווקא כן חברה

את החלק הראשון סוגר Tonight, הקטע הקצבי ביותר באלבום החדש שגם מרמז על העתיד לבוא בחלקו השני של הערב – קצב, גיטרות ורוק'נרול. הגיטרה של אוריון מנסרת את הבארבי עם סולו שמזכיר ימים והרכבים אחרים, ואחרי ירידה סמלית מהבמה עולה עמיר בליווי גבע אלון. השניים שיתפו פעולה כבר בעבר ובכל זאת – כשאלון שר את הבית הראשון ב"לפעמים אני מאושר" זה עדיין לא נשמע טבעי. למרות שהוא מספק זווית אחרת ומעניינת לדברים, נדמה שהוא רק מעצים את הדיוק והיכולת של עמיר לצקת את מילותיו שלו אל תוך המצע המוזיקלי שעוטף אותן. כששאר החברים מצטרפים שוב (כולל הויולה של גליה חי שהופכת בעזרת פדל האפקטים לסוג של גיטרה חשמלית), ודווקא בחלק הקצבי שכולל קטעים ישנים מהרפרטואר שלו, מתגלה עמיר כמספר סיפור בחסד, כזה שלא מותיר ברירה אלא להקשיב באמת למה שיש לו להגיד. סיפורי חיים שהפכו לקלאסיקות כמו "נמל תעופה", "מחכה" ו"חבק אותי" מגיעים ברצף ואז "שש שעות" (עם רפרנס ל"תחרות כלבים" של אביתר בנאי) ו"כבוי" ואפילו עוד בונוס של הדרן חצי מתוכנן. תענוג. עם אחד האלבומים המעניינים והחשובים שיצאו כאן לאחרונה, מספר אלבומים חשובים לא פחות ברזומה, וכשהוא מוקף בחבורת נגנים מוכשרים, עמיר לב ממצב את עצמו כאחד היוצרים החשובים של המוזיקה הישראלית בעשרים השנים האחרונות. למרות הקושי, הוא מצליח להעביר את הקסם שבהסתכלות הכנה והעדינה שלו על החיים גם אל הבמה, ומוכיח פעם אחר פעם שלמרות אינספור חותמות על דפי הדרכון שלו, הוא ממש לא מתכוון לעזוב.