שלומי שבן והקולקטיב בהופעה: נוגע בדיוק במקומות הנכונים

הפולמוס האינטרנטי שהתלקח סביב שלומי שבן בשבועות האחרונים עשה עבורו ככל הנראה רק טוב, אם לשפוט לפי ההופעה בשוני הגדוש, שהיה מלא עד אפס מקום. מי הוא שלומי שבן? מוזיקאי בחסד, משורר פוסט מודרני או אמן שהכל עבורו רק משחק? כנראה שכל התשובות נכונות

יוסי חלילי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יוסי חלילי, עכבר העיר

לפני כחודש אי אפשר היה להתחמק מהשם שלומי שבן במרחבי הרשת, ובפרט בזו החברתית. הפיד עלה על גדותיו והשפריץ לכל עבר דעות ודיונים אינספור, שעסקו בעיקר בניסיון להסביר למה שלומי שבן הוא אמן אהוב/שנוא/מוכשר/משעמם/אחר_____ (אל תמחקו את המיותר. הוא יהיה שם בפוסט הבא גם ככה). שבועיים לפני כן יצא "תרגיל בהתעוררות", אלבומו האחרון, שסיים קרוב לשבע שנים של ציפייה מאז אלבום האולפן האחרון שלו ובה בעת התחיל את הפולמוס סביבו. לצד תגובות אוהדות וביקורות משבחות, החלו להישמע קולות שיוצאים נגד ההגמוניה, שהעניקה לשבן את תו התקן. דעות שדיברו כנגד מה שכביכול מייצג שבן עצמו, במוזיקה שלו ובחייו הפרטיים. כמה מילים בפייסבוק גררו תגובות, שגררו פוסט נזעם, שגרר עוד תגובות וכך הלאה. » שלומי שבן - כל הכתבותאם לשפוט לפי האמפי הגדוש עד אפס מקום אתמול בבנימינה, נדמה שהדיונים הללו, עם או בלי קשר למסקנותיהם, עושים לשבן רק טוב. זוגות מחובקים בכל הגילאים מילאו את שורות הבטון ואת הכסאות שנפרשו למרגלותיהן ובאו לחזות בדבר הכי נכון – לפחות נכון לעכשיו. אופנתי כהרגלו, שבן מתיישב על הפסנתר ופותח עם שיר הנושא של האלבום, כשהחברים מהקולקטיב שהשתתפו בו ומלווים אותו גם במופע החדש מגבים ומוסתרים מאחור על ידי וילון דקיק ומיסוך תאורה. בהמשך כשהוילון יוסט והחברים יתפזרו על הבמה, הם יתגלו כנדבך חשוב מאד במופע הזה. הוורסטיליות של החבורה הלא קטנה הזו באה לידי ביטוי לא רק בכישרון של כל אחד מהחברים בה לנגן על כליו של האחר לפי הצורך, ולא רק ביכולת שלהם לספק גיבוי הרמוני שונה בכל פעם למאוויו של שבן ("הם מנגנים את כל הסגנונות" כפי שהוא יגדיר זאת בעצמו בהמשך), אלא גם במעבר שהם מצליחים לעשות מהיותם להקה עצמאית עם אופי וצליל משלה- לסוג של להקת ליווי שנמצאת שם בכדי לשרת את צרכיו של המופע הזה. לאלו שהתחברו למה שמביא איתו האלבום החדש זה נשמע ממש טוב ברוב המקרים. מי שיחפשו את שבן הוותיק יותר ואת האינטימיות שלו עם הפסנתר עלולים להתאכזב. למרות הבלחות רוק ואילוסטרציות קצביות של ג'אז ומוזיקה קלאסית, החלק הראשון של המופע, שכולל קטעים מהאלבום החדש והבלחות מאלבומים קודמים איטי במקצת, לפעמים על גבול האקוסטי. נינט טייב שמפציעה בשמלה לבנה מכניסה קצת גיוון בביצוע טוב ל"מלכה לב שבור", וגם כלי ההקשה של רוני עברין שמקבלים הרבה מקום בתוך העיבודים החדשים, משתלבים טוב עם הקצב הלטיני ב"אני שוקעת תפוס אותי" וגם בהלצת הרגאיי "אילת". נראה שלשבן עצמו לא כל כך נח עם המקצב, ובסרקזם האופייני לו הוא מזמין את מי שרוצה לעזור ולרקוד לקדמת הבמה. אחר כך, במעבר מאילת לתל אביב עם "החיים שלי טובים" הוא יגרש אותם משם בחן. בכלל, קטעי הקישור מלאי ההומור והשנינות המודעת לעצמה של שבן שנמצאים שם לאורך כל הערב מכניסים עניין ללא ספק, וגם התפאורה שמספק אמפיתיאטרון שוני, לרבות האקוסטיקה ועבודת התאורה הטובה, משמשים אכסניה מתאימה לכל המתרחש. כולם אומרים עליו כל מיני דברים הדימויים, המטאפורות והאנלוגיות בהן משתמש שבן בכתיבה שלו מזיזים אמנם את גלגלי המחשבה, אבל פחות את הגוף. קטעים נפלאים כמו "תמונה משפחתית עם רוה"מ", "איקאה" ו"דיוטי פרי" (שהוא למעשה סוג של קאבר ל-Ballad of the Soldier's Wife של ברטולד ברכט וקורט וייל) עושים כיף במח, אבל מתישהו צריך גם לזוז. אז שבן שולף את הוירטואוזיות שלו בנגינה על פסנתר וביכולת לרקוד תוך כדי עם "כולם אומרים", ועם הביצוע שלו ל"שגר פגר" של הבילויים, שבקלות יכול היה להיכנס לרפרטואר שלו. הקולקטיב עוזרים גם בגרסת קאנטרי-רוק ל"דניאלה", ואז מורידים קצב לאט עד לסיום עם "הנה בא הסוף". בהדרן הקולקטיב מקבלים את הבמה ונותנים לשבן לנוח עם ביצוע נהדר ל-Whisky Eyes. מי שאוהב אותו ימשיך להתמוגג. שלומי שבן (צילום: גוני ריסקין)כששבן חוזר, כולם באמפי זוכים לטעום ממנו. במהלך גרסת היפ הופ עדינה ל"אריק" הוא יורד אל הקהל ואז עולה במדרגות ומקיף את שוני דרך היושבים, כשפה ושם הוא מתעכב לחיוך קטן למצלמות הסלולר שנשלפות מיד. "עברנו לצפון" הנהדר מסיים את ההופעה (בחיזוק אסף תלמודי שהשתתף גם בהפקת האלבום), ואז עוד הדרן אחד קטן כדי להגיד לילה טוב אחרון עם "שיר ערש חדיש". יכול מאד להיות ששלומי שבן הוא כל מה שאומרים וכותבים עליו. הוא מרגיז ומודע לעצמו, ונכון מדי, כל כך מעודכן ואופנתי עם הסקיני והמוהק באורך המתאים. ויש לו גם אישה יפה לצידו וברנז'ה נחשקת של חברים, והוא כותב סרקסטי על גבול הטרחני, ומשלב ג'אז קלאסי עם סלנג פשטני. ולפעמים אי אפשר שלא לתהות - אם כל העניין הזה הוא לא משחק. אבל כשמתרכזים בעיקר נדמה שחוץ מלשחק את המשחק, שבן יודע גם לגעת בפנים. הוא מבין היטב שאלו הם החיים, שבעד ונגד ושחור ולבן הם לא תמיד הפכים. מי שאוהב אותו- ימשיך להתמוגג. למי שקשה להשלים עם כל זה נשאר רק להתמודד.