עידן רייכל במצדה: סודות השמחה הפשוטה

נכון, השירים של רייכל רווי קלישאות, והמלודיות חוזרות על עצמן לא מעט, אבל משהו בלחנים המלטפים, המילים הפשוטות וההגשה הצנועה, מחלחל גם מבעד למעטה הציניות. וזה עוד לפני שדיברנו על המפגש המיוחד עם המדבר

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

שתי הופעות עלו השבוע על הבמה שנבנתה למרגלות מצדה: האופרה לה טרוויאטה והפרויקט של עידן רייכל. האחת יצירה אינטימית יחסית, שכמו הוצנחה אל תוך המדבר, והצמיחה בשל כך הפקה קיטשית ופומפוזית. השנייה, שואו של מוזיקת-עולם-ישראלית, הפגישה בין במה גרנדיוזית למוזיקאי עם קול וחזות צנועה. במקרה של לה טרוויאטה (צפיתי בחזרה הגנרלית) נדמה היה שהקהל הישראלי הגיע עד למצדה הרבה יותר בשביל לראות את הבופה בסגנון צרפתי המפואר בכניסה, מאשר את האופרה של ורדי. הצופים הגיבו ביובש משועמם כמעט, נוכח הביצועים המרשימים של הסולנים. המופע של רייכל לעומת זה כמו נולד בין ים המלח וההר, והיה יכול להימשך עוד כמה שעות טובות עם 7000 צופים מהופנטים, רוקדים ומלאי שמחה שאין בה טיפה של פוזה.

עידן רייכל בהופעה - לכל הפרטים

רייכל המרוגש והמבולבל משהו צירף להרכב הקבוע שלו (אילן דמתי, כברה קסאי ומאיה אברהם) גם אנסמבל מיתרים בניצוחה של מאיה בליזצמן. לפני כל הקומפלימנטים חייבים לציין את בחירת הסאונד הפרובלמאטי. כנראה שמרוב רצון לשלהב את הקהל החליט מי שהחליט שיש צורך להגביר את המיקרופונים של הזמרים עד שקולותיהם היפים נשמעו כצעקות. כתוצאה מכך הקול העמוק של מאיה אברהם והצבע המיוחד של כברה קסאי הפכו בחלק מהשירים לבליל צורם. גם מרתה גומז, הזמרת הקולומביאנית שהפכה כבר לשותפתו של רייכל בכמה מאלבומיו, סבלה מהגברת יתר. אם באלבומים הקול של גומז מרגש דווקא בשל הרוך והעדינות שלו, כאן היא שרה כמו רוקסטאר בפארק הירקון - ולא במובן הטוב של הדבר.

ניגן ושר כמו בסשן אינטימי באולפן. עידן רייכל (צילום: יוסי צבקר)

חבל, כי כוח שיריו של רייכל הוא דווקא בשקט שלהם, ובאופן שבו הם חודרים פנימה, באופן טבעי ונינוח. דוגמא מופלאה לכך הייתה כשבשיר "מדברים בשקט" (כמה אירוני), נתנה קסאי לקהל לשיר את אחד הפזמונים. 7000 הצופים שרו בעדינות מפתיעה את השורה "פעם היינו מדברים לאט/היינו מדברים בשקט/מדברים מעט". בכלל, רייכל עצמו הוא לא זמר עם יכולות ווקאליות מרשימות בהכרח, אך על מה שחסר לו בגרון הוא יותר ממפצה בהגשה. למעשה, השירים המרגשים ביותר של הערב (ובהם גרסה נפלאה ל"מחכה", שהלחין למילים של ריטה), היו כשרייכל ישב על הפסנתר, ניגן ושר כמו היה בסשן אינטימי באולפן שלו. אבל למעט בחירת ההגברה האומללה המופע של רייכל היה חוויה מענגת. זה התחיל עם "בקרוב" מאלבומו האחרון, והמשיך עם כל הלהיטים האהובים – מ"ממעקים" שזכה לביצוע סוחף, דרך "עד שאין יותר לאן" (אגב, אולי הטקסט היפה ביותר שכתב רייכל, עם שורות עצובות ויפות כמו "חלומות כאלה/ אין שום נחמה בזמן/ לנסוע עד אינסוף/ לנסוע עד שאין יותר לאן"), עד ל"אם תלך" ו"שושנים עצובות", השיר הראשון שכתב לפרויקט ואחד השירים האחרונים של הערב. פרט לגומז התארחו על הבמה גם ויו פרקה טורה, זמר ממאלי עם קול מחוספס, חם ומרגש, שהצליח להחזיק את הקהל על קצה הכיסא גם עם שירים לא מוכרים בשפה לא מוכרת בעליל ; והפרקשינסט אדמה בילורו מבורקינה פאסו.אבל למה המיקרופונים כל כך חזקים? רייכל במצדה (צילום: יוסי צבקר)נכון, השירים של רייכל רוויים בלא מעט קלישאות ("הו, אלוהים תעשה שיבוא / מחכה ביום ובלילה"), ומשהו במבנה המוזיקלי שלהם אפעס חוזר על עצמו, אבל נדמה שמשהו בהגשה הנינוחה מצד אחד והשמחה מאוד מצד שני, מאפשרת לקבל את הפשטות הזאת בלי להתעצבן. ואם היה משהו ברור בערב הזה בצדה, הוא רייכל והפרויקט שלו הם אנשים שמגיעים לבמה עם הרבה טוּב ומעט מאוד אגו. הם באים לעשות מוזיקה, לשמח, לרגש, באופן שמצליח לחלחל גם מבעד למעטה ציני וביקורתי. וכשזה המצב, גם צריך זיקוקים ותמרות עשן, כפי שהיו שני ערבים קודם לכן בלה טרוויאטה. גם הוידאו ארט הדרמטי והתאורה הססגונית היו כמעט מיותרים, כי כל מה שרייכל היה צריך זה את המוזיקה ואת המדבר.עידן רייכל במצדה - שישי, 13.6, במסגרת פסטיבל אופרה במצדה