אמ. וורד בישראל: נטול מניירות, אבל כוכב

אמ.וורד הצליח להעלים את תל אביב, את המזרח התיכון ואפילו השכיח את התור הארוך והחמסין, כשלקח את הקהל שהגיע אמש לראות אותו למסע בדרכי העפר של הטרובדור המטייל

עידו כהן, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידו כהן, עכבר העיר

בתוך הקיץ הצפוף שפוקד אותנו, בין הסטונס, הפיקסיז ולנה דל ריי, אני מתפלא בכל פעם מחדש שיש אנשים שיכולים להגיע גם להופעות הקטנות, ועוד כאלה שמתרחשות ביפו, אל התור הארוך ביותר בעולם, מחוץ לתאטרון גשר. למה בעצם יש תור ארוך (ואני מתכוון לממש ארוך, הרבה מעבר למפגש הפלאפל המפורסם) מחוץ לתאטרון גשר? הסיבה הראשונה היא כי הארגון בקופות היה בנקודת שפל שגרמה לאלף אנשים לחכות למעלה משעה בתור להיכנס לאולם. הסיבה השניה היא כי בתוך אולם התאטרון חיכתה להם הופעה של אמ.וורד.» המדריך המלא להופעות חו"ל

הייתי שם מאחורי את נושא הארגון הלוקה, אבל לצערי גם בתוך האולם הוא הראה סימנים כאשר רבים מבאי האולם הצליחו להתבלבל בין השורות שסומנו בצורה אלפבתית ואלו שסומנו בצורה נורמלית, מה שהוביל לכך שהופעת החימום של תמר אפק (קרוסלה) לוותה לכל אורכה בלחשושים והתנצלויות בחושך שגזלו ממנה את כל הקסם.

לשמחתי, התקלות הסתיימו עת הגיעה המנה העיקרית של הערב. האורות כבו מחדש באולם ולמרכז הבמה צעד מת'יו סטפן וורד, המוכר בתור אמ.וורד לקהל ששילם כדי לראות אותו, חמוש בגיטרה והתחיל לנגן. לאחר פתיח קצר עם השיר Eyes On The Prize הוא מצליח להוציא מהפה "תודה" מבוישת ומיד ממשיך לנגן את Chinese Translation. חופשי על הבר

ההרגשה באולם היא של פאב נידח באלבקרקי, בו תמיד אפשר לשתות, אבל אף אחד לא מצליח להשתכר בגלל המלנכוליה הזו שבלב. הרגש הזה ימשיך לאורך הערב, כמו אלבום שירים ששמים באוטו בנהיגת לילה ארוכה. בהתאם לאווירה הזו הבמה נבנתה בצורה מאוד מינימליסטית. אמ.וורד מנגן לבדו על הבמה, כשרוב ההופעה הוא עושה זאת עם פנס אחד שמאיר עליו מלמעלה, נטול מניירות של כוכב או אפקטים מהפנטים. במקום, הוא נותן לידיו להיות המהפנטות. הוא פורט בטירוף על הגיטרה שלו, משתמש בכל אצבע כאילו הן חמש ישויות נפרדות. לעיתים לא ברור אם הוא רוקד עם הגיטרה או נלחם בה. כך או כך התוצאה ראויה לצפייה משל הייתה קרב עלייה משלב הבתים במונדיאל.

מאוד מתבקש בשלב הזה להשוות את ההופעה לזו של פסנג'ר מתחילת החודש. אחרי הכל, שני האמנים מציירים עצמם כטרובדורים ושניהם נוטלים את משימת כיבוש הבמה על כתיפיהם עם גיטרה בלבד. ובכל זאת מדובר בשתי הופעות שונות להפליא. פסנג'ר ללא צל של ספק אמן פופ מאוד קומנקטיבי ואילו אמ.וורד מופנם ומרוחק, כמעט נוכח-נפקד, בניגוד לפסנג'ר שמתקיים בזכות ובשביל אינטראקציה עם הקהל. עצבות נעימה. אמ.וורד (צילום: לירון שניידר)

אני לא אומר שאמ.וורד מתעלם מהקהל, ההיפך הוא הנכון. אחד משיאי הערב מגיע כשהוא עובר מהגיטרה לפסנתר ומתחיל לנגן את Here Comes The Sun Again, ומספר לנו כיצד כתב אותו כששמע על מותו של ג'ורג' הריסון בזמן שנהג לפורטלנד. הוא בהחלט מתייחס לקהל, בכל רגע נתון הוא מודע לכך שצופים בו וזה עושה אותו מאוד דרוך. הוא אמנם לא שוכח להודות לקהל על שהגיע להופעה ומתחייב שזה לא הביקור האחרון שלו בישראל, אך המאמץ הכרוך בחלוקת האהבה הזו שלו ניכר מאוד.

מנעד השירים במהלך הערב נא בין הקלאסיקות מאלבומיו, דוגמת השירים מאלבומו Post War איתם פתח את הערב דרך Vincent Obrian ו- Sad, Sad Song מאלבומו הרביעי מ2003 לצד שירים מאלבומו האחרון, כולל Wild Goose הקסום, Primitive Girl השובב ו-Clean Slate, שנתן לקהל ביפו מסע אל עבר ההרים האפליצ'ים במרכז ארצות הברית. יש מתנדבים בקהל?

ב22:00 מסתיימת ההופעה בטריק חביב מאוד של לכידת לופים שמאפשרת לאמ.וורד לרדת מהבמה מבלי להפסיק לנגן. הקהל דורש ממנו הדרן בגל של מחיאות כפיים והנ"ל חוזר ונותן לקהל את מבוקשו בדמות קאבר יפהפה לדיוויד בואי, עם Let's Dance בגירסה הכי פילוסופית שניתן לדמיין. לאחר מכן הוא יורד שוב, חושב שסיים את הערב.

אבל הקהל לא מוותר והקריאות להדרן שני צפות ועולות עד שאמ.וורד עולה לבמה לפעם השלישית והאחרונה, והפעם מבקש מתנדב מקהל שילווה אותו על הפסנתר. מתנדב ג'ינג'י העונה לשם עומרי עולה לבמה וחובר אל הזמר בביצוע מקסים לשיר .Rollercoaster

גדולתה של הופעה נמדדת ביכולת לגרום לקהל להעלם מהעולם החיצון, ליצור הפרדה מנטלית בין מה שקורה בתוך האולם ומה שקורה בשאר העולם. בתאטרון גשר הצליח M Ward להעלים את תל אביב, להעלים את המזרח התיכון, כשהוא לקח את כולנו למסע בדרכי העפר של הטרובדור המטייל, בתקווה שיגיע לסיבוב נוסף בקרוב כמו שהבטיח.