חוה אלברשטיין בהופעה: מגרשת את החושך

גם אחרי חמישה עשורים על הבמה, וגם עם אינספור להיטים מוכרים - חוה אלברשטיין לא מתפשרת, ומציגה מופע שמאתגר את הקהל, עם שירים חדשים ועיבודים לא שגרתיים

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

לפני כמה חודשים הלכתי לראות הופעה של יהודית רביץ בברל'ה בלהבות חביבה. רביץ, שועלת הופעות ותיקה, העלתה על הבמה את כ-ל להיטיה הגדולים כולם. הקהל היה מבסוט. הוא הכיר את כל המילים, ידע בדיוק מתי למחוא כפיים ולפי איזה קצב. שום דבר מפועלה המוזיקלי של רביץ בשנים האחרונות לא הוזכר שם, כאילו כל המורשת האמנותית שלה עומדת בסכנה אם תשבץ בליין אפ כמה שירים שהקהל לא לגמרי מכיר. הבחירה של רביץ נראתה מוזרה וברורה בדיוק באותה המידה. הרי כשיש כל כך קהל אוהד, למה לא קצת להתנסות? למה לא לעשות קצת אמנות אחרת ולא להאכיל בכפית את אותם שירים מוכרים - בדיוק באותם עיבודים? ומצד שני אם הקהל אכן כזה אוהד, אולי אין טעם לאתגר אותו? שיקבל את מה שהוא רוצה ושיהיה שמח. חוה אלברשטיין - לכל מועדי המופע

ולמה מוזכרת יהודית רביץ בביקורת הופעה של חוה אלברשטיין? כי אלברשטיין, שעלתה אמש (שבת) על במת מוזיאון תל אביב, מגיעה מהאסכולה השנייה: אם הקהל הגיע וממלא את האולם, והוא אוהב ומעריך את הפרפורמרית שמולו, אז אזניו כרויות לשמוע חומרים חדשים. אלברשטיין, כפי שהעידה לא פעם על עצמה, לא מעוניינת בקהל שיושב בנחת בכסאו ומתנענע מצד לצד לצלילי מוזיקה מוכרת. בשביל זה הרי יש מדורות ופינג'אנים. כבר יותר משבע שנים שהיא מסתובבת בכל רחבי הארץ עם ההרכב הנוכחי, ממלאת אולמות, ומציגה ליין אפ שכ-50% ממנו הם שירים חדשים יחסית, וגם אלה המוכרים עטופים בעיבודים חדשים שמחייבים את הקהל לחשוב עליהם מחדש, ובחלק מהמקרים גם לא מאפשרים לו להצטרף לשירה כל כך בקלות. לא רוצה להיות זמרת מדורות. חוה אלברשטיין (צילום: אסף אנטמן)

אלברשטיין פתחה עם "ילדת טבע", שיר מתוך אלבום הילדים שלה, למילים של עדולה. קולה נעים וחם, והיא מדגישה באינטונציה הייחודית שלה כל מילה ומילה. אחריו הגיע "שיר תשרי" המוכר, ומיד עוד אחד מ"החדשים" יותר - "קו פרשת המים", שכתב נדב לויתן ז"ל, מי שהיה בן זוגה של אלברשטיין וחיבר רבים מהשירים באלבומיה האחרונים. זהו שיר קטן, הייקו כמעט, שקיבל תחת ידיו של עובד אפרת (המעבד המוזיקלי ואחד המוזיקאים על הבמה) טוויסט יפני בהתאם. למרבה הצער בשליש הראשון של המופע נשמעה הרביעייה על הבמה (פרט לאלברשטיין ואפרת גם אבי אגבבה על פרקשיין וערן וייץ על גיטרות) לא בבלאנס. השירה של אלברשטיין הוגברה הרבה יותר מדי, הגיטרה שלה לעומת זאת לא נשמעה מספיק (וחבל כי אלברשטיין היא גיטרסטית נהדרת), בעוד אלה של וייץ ואפרת היו חזקות מדי, ולא מתואמות איתה. גם העיבודים, בעיקר בחלק הראשון, נשמעו פתאום לא מהודקים ולעיתים עמוסים וללא ממוקדים. זוהי אולי הפעם הרביעית שבה אני רואה את אלברשטיין מאז שבה להופיע בישראל, ממש עם אותו הרכב, ונדמה שאמש לא היה הערב החזק ביותר שלהם.

אחרי השליש הראשון אלברשטיין כמו סיימה להתחמם, ופתחה מנועים כמו שרק היא יודעת. זה התחיל עם "הגן הבלעדי" אותו בצעה פעם עם גליקריה, המשיך עם "פרח הלילך" המרגש והאהוב, ובהמשך גלשה היטב ל"אהבה" שהלחינה לה קורין אלאל, ושכמו מערער את הרומנטיקה הנאיבית של השיר הקודם. בהמשך גם ביצעה אלבשטיין את "איך אצלך", שיר הנושא מהאלבום האחרון, שנכתב לאחר מותו של לויתן, ושזכה להצטרפות מפתיעה ונפלאה מצד הקהל. מסקציית הנוסטלגיה הוגשו "כפל", "מים מתוך הבאר", "שיר מגרש את החושך", "לא צריך הרבה כדי להאמין", "עץ של כוכבים" וגם "על הדרך עץ עומד" אותו ביצעה ביידיש כמובן. נדע זאת כי נאהב. אלברשטיין מבצעת את "פרח הלילך":

את ההדרן פתחה עם "שחמט" המטלטל של חנוך לוין, שיר מחאה שכמו נותן אגרוף בבטן הרכה, על רקע המלחמה הבלתי נגמרת. מיד אחריו, "טווי את הצמר", לכאורה שיר עם עתיק, קיבל גם הוא משמעות פוליטית, על אלה שההיסטוריה גוזרת עליהן להיות כל הזמן בעמדת המתנה, לגברים שיסיימו את מלחמותיהם. "את חרותי" של ג'ורג' מוסטקי (שתרגם יורם טהרלב) הוא כבר חלק בלתי נפרד מההדרן של אלברשטיין. אז, כששרה אותו ב-2007, שנים רבות אחרי שלא הופיעה בישראל, הייתה לו משמעות אישית מאוד. היא שרה "נטשתי ארצי וטובי ידידיי", שבהקשר ההוא התייחס אולי לשנות גלותה הבמות המקומיות, מהן הדירה את רגליה בין השאר בגלל האקלים הפוליטי-תרבותי הקשה בארץ. עכשיו היא כבר לא נוטשת, לפחות לא כרגע, ומבקשת לפרק את הקהל מנשקו דרך המוזיקה.

אלברשטיין היא מבצעת בחסד. קולה אמנם כבר פחות מחפש (ולפעמים גם פחות מוצא) את התווים הגבוהים, אך היא גם לא מבקשת להילחם ולזעוק עם המיתרים. שירתה היא כשל זמרת עַם מלאת חוכמה מצד אחד, ושל סינגר-סונגרייטרית מצד שני, לפני שהמושג הזה עבר שחיקה. יש בה משהו מן העוצמות של מרסדס סוסה, ומהאלגנטיות של ברברה סטרייסנד, ובכל זאת היא אחת ויחידה ומופלאה כל כך באופן שעדיין, גם אחרי כל כך הרבה שנים על הבמה, לא דומה לאף אחת אחרת. חוה אלברשטיין - מוזיאון תל אביב, 16.8