יוסי חלילי, עכבר העיר

״מה שרצינו היה למחוק באמצעות טיפקס גבולות של אנשים״, אומר קובי אוז באמצע הופעת האיחוד של "טיפקס" אמש בתל אביב, ושולח אותי במכונת זמן הישר לכיתה ב׳. אז, בשיעור מוזיקה, כשהמורה ציונה החליטה לנתח כמה שירים מתוך ״שביל קליפות הגרעינים״, משהו השתנה לנצח בדרך שבה אקשיב אי פעם למוזיקה. אני נזכר בקלטת שעברה מיד ליד בכיתה, בעטיפה המצוירת שהצחיקה אותי וב-״הרבי ג׳ו כפרה״ שהתנגן ללא הפסקה. אבל יותר מכל אלה, אני נזכר בהכרה הראשונית בכוחה של המוזיקה להפתיע ולטלטל אותי. מה שבקע אז מהרמקולים של הטייפ הכיתתי הצנוע היה משהו שספק אם שמעתי לפני.» טיפקס בהופעה - כל הפרטים» טיפקס - כל הכתבות» קובי אוז - כל הכתבותאת המרכיבים יכולתי אולי לזהות אז, אבל הערבוב הזה של מוכר וקצת זר, של פעם ושל עכשיו,של מזרח ומערב – היה חדש ומסקרן. קליפות הגרעינים של "טיפקס" סללו עבורי את השביל אל ההבנה שמוזיקת הקלטות ששמעתי בבית וזו שהתנגנה במעבר אל הרדיו יכולות להשתלב וליצור משהו חדש, אחר, טוב. את הביטוי ״טו טו קראת״ לעומת זאת, אני מנסה לפענח גם היום.כולם חוטפים סטירה

הרבה השתנה מאז. ממש כמוני, גם "טיפקס" הלכה וגדלה, שינתה כיוון והרכב מדי פעם והתנסתה באינספור ז׳אנרים מוזיקליים חוצי יבשות ותרבויות. רוק ומקצבים אתניים, אלקטרוניקה ומוזיקה אירית, ג׳ז והיפ הופ – בכל פעם עוד גבול שהלך והיטשטש. התוצאה הסופית היתה מוזיקה ישראלית חדשה, זהות מקומית שנולדה מתוך האקלקטיות והעוז של אוז לנסות ולערבב. לעומת זאת, הקו הרעיוני של טיפקס אף פעם לא נמחק. מסרים חברתיים נוקבים שמתחבאים תחת המעטה הטקסטואלי אפוף ההומור והסרקזם של קובי אוז, אפיינו ומאפיינים את ההרכב הזה גם היום. תעשיית הבאבות והקמעות, הזנחת הפריפריה, המצב הכלכלי, תעשיית המוזיקה ואפילו קהל המאזינים – כולם חוטפים סטירה, אבל רואים חיוך מול הפנים. נשיקה סטירה. טיפקס בהופעה (צילום: דין אהרוני) אוז ידע לרוב להשתמש בכשרון הכתיבה שלו בתבונה ולהגיש את הביקורת בדמות ליצן חביב ומרקיד. כשהמסר עבר ונקלט, לרוב היה זה מאוחר מכדי לסגת. אלו לא היו הפארודיות המוזיקליות של דני סנדרסון (שההקבלה בינו ובין אוז יכולה לשמש חומר למאמר נפרד) או של אלון אולארצ׳יק, וגם לא הסתלבט של דורי בן זאב. אוז לקח במודע את המזרחיות שלו, הרתיח אותה באלמנטים מערביים, תיבל בהרבה צחוק והגיש. כך יצא שכולם רוקדים את ״ריקודי עמבה״ בלי להבין שהבדיחה היא על חשבונם ושהרדיו מנגן בלי הרף את ״פרח השכונות״ שמלגלג במודע על התעשייה שמזינה אותו. סיפורי קובי

למרות או שמא בגלל כל זה – טיפקס בהופעה זה גם המון פאן. קטעים כמו ״יש לי חברה״ או ״נשיקה לדוד״ (בעיבוד צועני משהו) מעלים חיוך בכל מקרה וגם ״דיסקו מנאייק״ ו״כשאני איתך אני כמו דג״ עושים שמח. נבואת ״התחנה הישנה״ נשמעת ממשית מאי פעם כשחושבים על המילים ״מדינה אחרת״ ובהתאמה למה שהיא הפכה להיות - גם הביצוע קצת שונה מהמקור.קצת אחר כך, כשכולם בקהל שרים במקהלה את המילים של ״סתם״ כשרק הפסנתר מלווה ברקע, נדמה ולו לרגע שאנחנו לא במזרח התיכון. בתווך יש גם הרבה ״כפרה עליכם״, סיפורים והמחזות תיאטרליות מבית היוצר של אוז, שממש כמו סנדרסון שנזכר לעיל הופך את המופע ל״סיפורי קובי״. בלי להתבלבל הוא מספר על ההופעה הראשונה שלו מול קהל בפסטיבל ״שדרותשיר״ וכמה דקות אחרי זהו כבר מונולוג הפוסט-טראומה הישראלית במגוון שפות וחיקויים של אחמדיניג׳אד ורוחאני שמסביר למה "טיפקס" חזרה מהאירוויזיון בלי הדוז-פואה. "Push The button" שמגיע אחר כך רלוונטי מתמיד, למרות שנכתב בימים קצת אחרים. נבואת התחנה הישנה התגשמה. טיפקס בהופעה (צילום: דין אהרוני)

״ריקודי עמבה״ הופך את הזאפה התל אביבי (שמרגיש צר מלהכיל את ההרכב הדינמי) לאולם חתונות, כשקובי אוז עושה סנופי דיסקו עם הקהל הצוהל תוך כדי נסיון לברר אם ״יש יזידים בקהל?״. ההדרן מוביל דווקא אל הרגש ונפתח בסולו פלמנקו של רמי יוסיפוב על הגיטרה (אקוסטית דווקא). אחר כך מגיעים ״אלוהי״ שיצר אוז בנפרד מההרכב וכולל הקלטה מקורית של סבו בפיוט תפילה וגם מחווה יפה בדמות דואט ספונטני של ״ועכשיו שיר אהבה״ עם זמרת חובבת בקהל. ביצוע מצוין ל״איש וכינור״ של "שפתיים" מקדים את ״תן לי חתימה״ ו״איזה עולם״ שמגיעים בסוף כדי להרים קצב ולסיים יותר משעתיים של הנאה צרופה.

העובדה שזוהי הופעת איחוד מקלה עם עצם היעדרותם של קטעים טובים ופחות מוכרים שלא זכו להתנגן, גם אם קצת סוטה מדרכה האמנותית של הלהקה. בסופו של דבר, לא הרבה הרכבים בישראל יכולים למלא הופעה ארוכה כזו בלהיטי רדיו מוכרים ולהשאיר עוד כמה מחוץ לפלייליסט. 25 שנים אחרי שהוקמה ודרך תשעת אלבומי האולפן המצליחים שלה, ל"טיפקס" יש חלק נכבד בעיצוב פס הקול של המוזיקה הישראלית וביצירת בסיס רחב לאמנים שבאו אחריה. מעבר לתרומה המוזיקלית, נדמה שאפשר לזקוף לזכותה של "טיפקס" לא מעט שינויים גם בגבולות השפה, התפיסה והתרבות בישראל. אפילו המורה ציונה לא חשבה רחוק עד כדי כך. בנות, איפה הכפיים? טיפקס בהופעה (צילום: דין אהרוני)