גוראן ברגוביץ' בתמנע: במסיבה אסור לשבת

המוזיקאי הבלקני השתדל מאוד להקפיץ את הקהל בפארק תמנע, אך נזקק לעזרתם של הבלקן ביט בוקס

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

נתחיל מהסוף: בהדרן המופע של גוראן ברגוביץ' עמד כמעט כל הקהל על רגליו, רקד ונופף בידיו באוויר בשמחה. אבל לסוף הצוהל הזה לא היה ברור שברגוביץ' יגיע. להקת החתונות והלוויות של המוזיקאי הוזמנו לפארק תמנע, במסגרת פסטיבל ישרוטל פאזה מורגנה, שנערך זאת השנה השמינית. אבל הטריבונות המרשימות שבנתה ההפקה לא היו בהכרח סידור הישיבה המוצלח ביותר למופע שכזה. למעשה, עדיף היה אם הקהל לא היה יושב כלל. עם שתי חצוצרות, שני בריטונים, סקסופון, פרקשניסט ושתי זמרות ליווי, החבורה של ברגוביץ' נועדה כדי להרקיד ולהזיז את הצופים, ולא להרגיע אותם משל היו בקונצרט של הפילהרמונית. לזכותה של ההפקה ייאמר שהיא אפשרה למעוניינים לרקד בצדדים, ומספר המעוניינים אכן הלך וגדל ככל שהערב התקדם. ישרוטל פאזה מורגנה - לכל הפרטים

תנועת היד האופיינית והקצב הנכון. ברגוביץ' בפארק תמנע (צילום: יניב כהן)ברגוביץ' כידוע תרם את כשרונו לסרטיו של הבמאי אמיר קוסטריצה, כשצליליו קישטו מיני פריימים של מיני מוכי גורל ממזרח אירופה, מנסים למצוא היגיון בחייהם העלובים. הקצב גבוה, הבראסים צורמים, והכל עושה חשק לפצוח במשחק תופסת מבולבל ומלא בחמדה. אך בעוד בסרטיו של קוסטריצה אפשרו למוזיקה של ברגוביץ' לקבל נפח קומי, המופע הנוכחי הותיר אותה עירומה וחשופה. ובמקרים כאלה נגלים למרבה הצער גם חלק מחולשותיה – ובעיקר את הקושי להחזיק איתה קונצרט שלם, שאינו ככלות הכל מסיבת ריקודים.

הערב התחיל במימדים מוגזמים – בעיקר אלה הקשורים בסאונד. כלי הנשיפה היו מוגברים יתר על המידה, השירה לא הייתה מסונכרנת, וברגוביץ', שביקש להסביר לקהל בכל פעם מה השיר הבא, נשמע מעט ממולמל ומבולבל. במידה מסוימת זה היה (אסקיוז מיי פרנץ') כמו סקס בלי משחק מקדים. מה שעזר לכל הסיפור להתרומם (ושוב, אסקיוז מיי פרנץ') היו חברי בלקן ביט בוקס, הלהקה הישראלית המצליחה, שהיא אולי הגלגול היותר מעודכן ומגניב של המוזיקה שברגוביץ' עושה. בכלל, ברגוביץ' היה במיטבו על הבמה כשהוא שר וניגן שירים שנוצרו כתוצאה משת"פ עם להקות אחרות כגון הג'יפסי קינגס והגוגול ברודלו. על כל פנים הבלקן השתלבו היטב בהרכב על הבמה, הוסיפו לו ביטים מדויקים יותר, וגם טקסט מוכר יותר, מה ששימח מאוד את הקהל.

הקהל שמח בשמחתו של ברגוביץ'. מתחם ההופעה בפארק תמנע (צילום: יניב כהן)

מיד לאחר מכן ברגוביץ' כבר הצליח לתפוס את המומנטום לבד. הוא אמנם השתמש בקטעים ולהיטים מוכרים יותר (שהפכו מוכרים גם לנו אחרי שהפכו לנעימות פתיחה לסדרות מוכרות / למוזיקה המלווה את פינת הרומנים בארץ נהדרת), וגם אלה שהיו אולי זרים לקהל היו קליטים בהרבה מהראשונים. וכך אט אט זלגו הצופים מהיציעים לצדדים, ורקדו כאילו אין מחר. פתאום גם הסאונד הרועש היה הגיוני, החצוצרות הצווחניות התיישרו וזמרות הליווי קיבלו כמה דקות של חסד, לאוורר בקולן הנעים את כלי הנשיפה. לו רק הכל היה מתחיל ככה, הסיום היה יכול להיות עוד מפואר בהרבה.