סאן טיילור בהופעה: שיגור מוצלח למדי

ארנון נאור ולהקתו צלחו את מבחן האלבום השני וריגשו את הקהל שגדש את הבארבי

עידו כהן, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידו כהן, עכבר העיר

מטעמים שלא ניתן לדסקס עליהם נאלצתי לוותר השנה על אינדינגב, אולם אתמול בערב באורח פלא הצליחה במת הפיל לשגר עצמה אל תוך תל אביב בואכה הבארבי לכבוד השקת האלבום החדש של סאן טיילור. בימים טרופים אלו, בהם צפה השאלה האם הולכים לסגור את הבארבי לטובת פרויקט עמידר כזה או אחר, כיף לראות שיש גם ערבים בהם אפשר להביא את הקהל אל הבארבי מבלי שזו תהיה הופעה טובה מחו"ל או לכל הפחות הופעה של פורטיס או שלום חנוך. » סאן טיילור - לוח הופעות

תענוג לראות את סצנת האינדי שוקקת חיים וקהל שבא גם כדי לשמוע את הדור הבא של המוזיקאים. תענוג לראות אותם נותנים הזדמנות שווה לאמנים שממש הרגע התחילו, דוגמת Nomke שחיממה את סאן טיילור ונתנה הופעה מהפנטת כשבאמתחתה רק היוקליילי והקול המקסים, אם כי מעט בוסרי. חיבור טבעי בין לחישות לצעקות

חמוש באלבום חדש ושני במספר שמגיע שנתיים אחרי אלבום בכורה שסחף לא מעט מבקרי מוזיקה וגם קהל מעריצים נאמן מאוד, נחת סאן טיילור בבארבי,וכמה גדולה השמחה לראות שהוא מצליח לסחוף ולרגש גם הפעם. יותר מהכל, סאן טיילור והלהקה מודל האלבום השני, מרגישים נינוחים, בעלי יותר שליטה על סביבתם או לכל הפחות הבנה מהי אותה סביבה. אני בכוונה כותב על סביבה כי אם יש משהו שהלהקה מתמחה בו הוא יצירת אווירה. בשירים כמו Spit Fire הקהל רוקע ברגליים וזז ממקום למקום משל הבארבי היה בטן אוניה מהמאה ה-19 שעושה דרכה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בעוד שירים כמו On Our Way מהאלבום הראשון מציבים את הקהל באמצע נשף סקוור-דאנס בעיירה שכוחת אל בנברסקה ושיר כמו Didn't I Just מחזיר לעורף את אותה רוח מדברית קרה מבמת הפיל. מדלגים מעל מכשול האלבום השני הידוע לשמצה. סאן טיילור (צילום: עידו כהן)

אני חייב להודות, לפני ההופעה הייתי בטוח שהביקורת שלי תעסוק בנושא השיחה התורן סביב המעבר של ארנון נאור מסגנון הלחישות עימו מזוהה האלבום הראשון אל "סגנון הצעקות" אליו פנה באלבום החדש, אבל השירים משני האלבומים נשזרו זה בזה בלי צל של קושי, החיבור היה טבעי לחלוטין. למעשה, התובנה הזו עוזרת להבין כמה מוצלח היה שיגור האלבום השני, ובאיזו קלות נאור והלהקה מדלגים מעל מכשול האלבום השני הידוע לשמצה.

על פניו סאן טיילור והלהקה הכשירו את הכלים כדי להפוך לגרסה הישראלית של Mumford & Sons אם רק ירצו, ושיהיה ברור שאני כותב זאת כמחמאה - היכולת להצליח כלהקה מבלי לכוון ישירות אל המיינסטרים או לוותר על הרצון לעשות מוזיקה מהפנטת. ביציאה החוצה נהג מונית שואל אותי איזו הופעה הייתה בפנים. "סאן טילון? איזה להקה זה?" הוא שואל למשמע התשובה שלי. "הם עושים מוזיקת אווירה" אני עונה לו. "היפסטורים?" הוא עונה לי בשיבוש נוסף. "כבר לא" אני חושב לעצמי. סאן טיילור בהופעה, 15 בנובמבר, בארבי תל אביב