ה"באזקוקס" מדכדכים עם אלבום חדש וסתמי

ה"באזקוקס", מחלוצות הפאנק, לא יכולים להיות גרועים אפילו אם ינסו, אבל יש משהו מדכדך בשגרתיות הסתמית של אלבומם החדש. אם לפחות היה מדובר בכשלון מפואר, היה במה לנעוץ שיניים

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אבי פיטשון
אבי פיטשון

האלבום החדש של ה"באזקוקס" הוא מקרה מבחן גבולי ומאתגר. קודם כל מדובר באחת מהשורדות האחרונות של הגל הראשון של הפאנק הבריטי של
76-77 לצד "The Damned" "ווייר", "הפול", ה"סטרנגלרס", "סטיף ליטל פינגרס" ו"יו־קיי סאבס". אם מביטים בזה אחרת, זה בעצם רק הם, "The Damned" ו"סטיף ליטל פינגרס", במובן של להקות שגם שימשו אבני יסוד מוזיקליים של הז'אנר וגם פועלות היום עם אותו סולן — ג'ייק ברנס אצל ה"פינגרס", דייב ואניאן אצל "The Damned" ופיט שלי אצל ה"באזקוקס" (בסדר, הם התחילו עם האוורד דיווטו אבל הוא עזב אחרי האי־פי הראשון), ועם חבר להקה נוסף שהיה שם מההתחלה או כמעט מההתחלה: אלי מקמורדי אצל ה"פינגרס", הבסיסט שנהפך לגיטריסט קפטן סנסיבל אצל 
"The Damned" והבאסיסט סטיב דיגל אצל ה"באזקוקס".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ