כיצד הגיבה קהילת המטאל כשאחד מגיבוריה יצא מהארון?

אלבומה החדש של "ג'ודאס פריסט" אינו משתווה להישגי העבר שלה. עם זאת, הוא מספק הזדמנות טובה לבדוק איך התקבלה יציאתו מהארון של הסולן בקרב קהילת המטאל, ומה יחסה למקרים נדירים כאלה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי פיטשון
אבי פיטשון

להקת המטאל החלוצית "ג'ודאס פריסט" עיצבה כבר באמצע שנות ה-70, לצד "מוטורהד", את הסאונד וגם את האסתטיקה של מה שבסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 כונה "הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי" וכלל להקות כמו "איירון מיידן", "סקסון", "גירלסקול", "דיימונד הד", "טאנק", "טייגרס אוף פאן טאנג", "ונום" (שהיו כבדים יותר ונחשבים להשפעה על הבלאק מטאל שהגיע כעשור מאוחר יותר) ו"דף לפארד" (שהיו פופיים יותר והשפיעו על "מטאל־השיער" המסחרי האמריקאי של "מוטלי קרו" ו"בון ג'ובי"). כשהגיע הגל הזה, השתלבו "פריסט" ו"מוטורהד" בטבעיות בתוכו ויש מקום לשער שהאווירה החדשה דחפה את "מוטורהד" לפאזה כבדה ואגרסיבית במיוחד, ואת "פריסט" למעבר ממטאל שגבל ברוק מתקדם לסאונד פשוט, מלוטש והמנוני יותר, וכמובן, גם במקרה שלהם, אגרסיבי יותר. האלבומים שהוציאה בשתי הפאזות (אציין את האהובים עליי: "סאד ווינגס אוף דסטני", "סין אפטר סין", "בריטיש סטיל", "דפנדרס אוף דה פיית" ו"פיינקילר") נחשבים לקלאסיקות מטאל נצחיות, סלע קיומנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ