הסאונד שמאחורי הלוּק של פטיט מלר ו"גירלפול"

הצמד הישראלי־גרמני "אנאטופיה" עושה מוזיקה אופנתית אך נוסחתית, הצמד מלוס אנג'לס "גירלפול" שואב מסורת מהשורשים המינימליים של הריוט גררל, פטיט מלר ("טרי פויזן") הישראלית שגרה בלונדון הופכת לנגד עינינו לסנסציה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

בשבוע שעבר כתבתי על אלבום הקאמבק המוצלח של "סליטר קיני", שהיו מעמודי התווך של תנועת הריוט גררל הפאנקיסטית־פמיניסטית ולקחו את הפרימיטיביזם של הסאונד המקורי של התנועה כמה וכמה צעדים קדימה. במקביל וללא תיאום מראש יצא אי־פי ראשון ל"גירלפול", צמד נשי מלוס אנג'לס שבוחר דווקא לחזור לשורשים המינימליים של הריוט גררל: גיטרה, באס, ושירה בלבד. בהאזנה ראשונית הן מזכירות את האנטי־פולק של להקות כמו ה"מולדי פיצ'ז". אבל אני מזהה אצלן משהו שאפשר לקחת אחורה עד להקת ה"סליטס" הכל נשית שהיתה חלק מהתפוצצות הפאנק האנגלי של 76. לצד העובדה שהיותן נשים אתגרה את אתוס הרוקנרול הגברי (שגם הפאנק בתחילתו לא היה חף ממנו), המוזיקה שעשו שאבה ממקורות שאתגרו את האתוס הזה אף יותר. זה מרתק לשמוע אצל "גירלפול" העכשוויות את אותה השפעה של המנוני מגרש משחקים של בנות (קפיצה בחבל, גומי, קלאס) והתקתם להקשר פמיניסטי, ברגע שמשתמשים בהם במודע כאלמנט מוזיקלי. ה"סליטס" ריתכו את המרכיב הזה להרבה דברים אחרים (מקצבים לא־מערביים, למשל), ולכן מה ש"גירלפול" עושות מזכיר יותר את הריוט גררל. פה המקום להצדיע לצמד בנות שעשה מינימליזם צעקני כמה שנים טובות לפני הריוט גררל, ועוד בירושלים: להקת "היפוכונדריה" של איגי וקסמן ונטע לאור שהיו מחממות את "נושאי המגבעת" בסוף שנות ה-80. הדמו הנדיר שלהן, שהפיק ישי אדר, מסתובב ברשת, עזבו הכל וחפשו אותו!

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ