בן שלו
בן שלו

"נעימה" היא אחת המלים השנואות ביותר בלקסיקון המוזיקלי של השפה העברית. מלה חלבית כזאת, מלטפת, נטולת עוקץ, שמקטינה ולפעמים אפילו מביישת את האובייקט שאותו היא מייצגת – קטע מוזיקלי ללא מלים, שהוא לא יצירה קלאסית ולא קטע ג'ז.

הקשיבו, להבדיל, למלה האנגלית "Instrumental" – זאת מלה עם כבוד! יש לה צליל גאה, תקיף ועז מבע. כשמישהו קורא למנגינת הנושא של "הטוב, הרע והמכוער" instrumental, אין לאניו מוריקונה שום סיבה להיעלב. אותו דבר עם "Green Onions" של בוקר טי והאם־ג'יז או "Apache" של "הצלליות". אבל אם מישהו יקרא לתותחים האינסטרומנטליים האלה נעימה, זאת תהיה עילה לתביעה. "Pour Adeline" של ריצ'רד קליידרמן זאת נעימה. לפני דוברי העברית פתוחה כמובן האופציה לומר "קטע אינסטרומנטלי", אבל מלה אחת תמיד מנצחת שתי מלים, וכך נתקענו עם נעימה. למוזיקה אינסטרומנטלית, כלומר למוזיקה בטהרתה, תמיד היה מעמד נחות בתרבות הישראלית האולטרה־ורבלית. זה השיקוף הלשוני של המצב המצער הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ