"אני לא בפסקול" הוא אלבום חובה למעריצי "הקליק", אבל לא בטוח שההשפעה שלו תחרוג מהם

החדש של "הקליק" הוא אלבום טוב עם לא מעט בעיות. גם משום שלא ברור מהם הערך וההשפעה של המסרים הפוליטיים־חברתיים שלו

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

"הקליק" קיימים מאז 1980 והוציאו שלושה אלבומים. השלישי — "אני לא בפסקול" — יצא כעת. הקודם, "עולם צפוף", יצא לפני 32 שנה. באמצע היה אלבום הופעה שיצא ב-1988, ואי־פי, "הכל מושלם", שיצא כבונוס עם קופסת אוסף ב-2002. כמה מהשירים שמופיעים באלבום החדש נוגנו בהופעה ב-2005 ויצאו בהוצאה מוגבלת ב-2011. זהו בערך. אין צורך להכביר מלים על המקום, החשיבות וההשפעה של "הקליק" על המוזיקה העצמאית בישראל. למרות ש"פלונטר" של רמי פורטיס, שיצא ב-1979, שנתיים לפני "אמא, אני לא רוצה להיגמל", הראשון של "הקליק", הוא שמחזיק בתואר "אלבום הפאנק הישראלי הראשון", לא היה לו המשך. כלומר פורטיס המשיך להיות עסוק בכל מיני פרויקטים אחרים, אלטרנטיביים בסגנונות שונים. ואילו "הקליק" היתה להקת הגל־החדש הישראלית הראשונה שפעלה בעקביות בחצי הראשון של שנות ה-80, וחבריה גם היו מודעים למה שהם עושים ומדוע הם עושים את זה. לא שפורטיס היה לא מודע, אבל הנטייה שלו תמיד היתה אינדיווידואליסטית יותר והצהרתית פחות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ