המוזיקה שהפחידה דור שלם ברחבי העולם

האלבומים האחרונים של "ונום" ו"נייפאלם דת" מתכתבים עם הימים שבהם הקיצוניות שברה שיא אחר שיא והנגינה המהירה והאלימה, עם תכנים שטניים או פוליטיים, הצמיחה שורפי כנסיות והבהילה גם אותי, חובב מטאל בחנות תקליטים בשיינקין

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

ממש במקביל יצאו לאחרונה אלבומים חדשים לשתי להקות מטאל בריטיות, "ונום" שקיימת מ–1979 והוציאה את אלבום הבכורה שלה ב–1981, ו"נייפאלם דת" שקיימת מ–1981 אבל לא הוציאה אלבום לפני 1987. המשותף להן הוא שבמהלך שנות ה–80 שתיהן (וגם "מוטורהד", "באתורי", "הלהאמר", "דיסצ'ארג'" ו"מרסיפול פיית") שינו את פני המטאל לנצח, כש"ונום" התחילו ו"נייפלם דת" הביאו לשיא תהליך של מעבר מהמטאל המסורתי, המשויך לאילן יוחסין שמתחיל בסוף שנות ה-60 עם "בלאק סאבאת", "דיפ פרפל" ו"לד זפלין" (ולהקות טיפה פחות מוכרות כמו "בלו צ'יר" ו"איירון באטרפליי"), לשבר פרדיגמטי ולידת מה שמכונה בכלליות מטאל קיצוני, שתוך מספר שנים הגיע לפוזיציה של התנתקות מנרטיב הרוק ומקורות הבלוז שלו, וליצירת מוזיקה מבוססת־גיטרות ששוללת את הנרטיב הזה. כמו הפוסט־פאנק של סוף שנות ה-70 ותחילת האייטיז, אבל ממניעים אחרים, רקע שונה וכמובן מוזיקה אחרת לגמרי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ