דאנס

"כמיקל בראדרס" מוכיחים שאפשר להיות זקני השבט ועדיין להוציא את האלבום הכי עדכני

באלבום החדש שלהם, ה"כמיקל בראדרס" מנהלים שיח מוצלח עם ההווה. הם מוותרים על ביט הניצחונות האכזרי והמוצר שלהם מעניין יותר מזה של הרבה יוצרים צעירים מהם

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

הו, הניינטיז. הו, הלהקות שהוציאו אלבומים סופר־מצליחים ששימשו לאזרחים התמימים שער כניסה לאומת הדאנס המתעצמת, שנולדה בסוף שנות ה-80, כגון "סונגס פור דה ג'ילטד ג'נריישן" של "הפרודיג'י", "לפטיזם" של "לפטפילד", הסינגל "בורן סליפי" של "אנדרוורלד", ו"אקסיט פלאנט דאסט" של "הכמיקל בראדרס". הו, העטיפה הניאו־היפית של אלבום הבכורה הנ"ל של "הכמיקל בראדרס" מ-1995, שלא רק היתה יפה כצילום בפני עצמו, אלא גם סימלה, במתכוון או שלא, את תרבות הנדודים המחתרתית של הרייברים שחרשו את אירופה בדרכם למסיבות פרועות שארכו ימים על ימים. דיברתי בעבר על אנשים שמוזיקה היתה דבר חולף בחייהם, ושלחלקם תקוע עד היום בפינה של הסלון או בבוידעם כן־דיסקים חלוד שנעוצים בו עותקים מאובקים וסדוקים של האלבומים שכולם קנו בניינטיז; שלושת הנזכרים לעיל וגם, למשל, "דביו" של ביורק, "בלאד שוגר סקס מג'יק" של "רד הוט צ'ילי פפרס", "פרוטקשן" של "מאסיב אטאק", "דאמי" של "פורטיסהד" וכמובן האנפלאגד של "נירוונה".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ