ה-PiL שבחדר

האם זהו האלבום הגרוע ביותר של ג'ון ליידון?

ליידון אף פעם לא דפק חשבון לאף אחד, אבל באלבום החדש שלו ושל להקתו, "פאבליק אימג' לימיטד", נדמה שבניגוד לעבר, הוא לא דופק חשבון גם לעצמו

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

נתחיל בסוף, וננסה בהדרגה לשקם את ההריסות עד לסיום הביקורת הזאת: "ואט דה וורלד נידז נאו", האלבום החדש של ג'ון ליידון ולהקתו "פאבליק אימג' לימיטד", שהתאחדה בהרכב חדש ב-2009 וזה אלבומה השני מאז האיחוד, הוא האלבום הגרוע ביותר שהרכב זה הקליט אי פעם.

לא מדובר באלבום גרוע באופן גלובלי וגורף; ליידון מעולם לא הוציא מתחת ידיו עבודה מוזיקלית מביכה או בלתי שמיעה. אלבום הבכורה של "פיל" (ראשי התיבות של שם הלהקה) שיצא בדצמבר 1978, קצת פחות משנה אחרי שהסקס פיסטולס התפרקו, הגדיר ועיצב את מה שנקרא פוסט־פאנק. ליידון הגשים בו, הלכה למעשה ובמידות משתנות, את הצהרותיו עוד בימי הפיסטולס על הרצון לשבור הגה ממסורת הרוקנרול ולעשות "אנטי־מוזיקה". במידות משתנות — מאחר שאותו אלבום בכורה מתקיים על הטווח שבין שני קטעים: מצד אחד, הסינגל הראשון, שנקרא על שם הלהקה; סאונד הגיטרה הרזה, הזוויתי והעצבני שלו היה מנוכר וקר אבל זנח את האגרסיביות הישירה שאיפיינה את הרוקנרול והפאנק כאחד. השיר היה מלודי יותר מכל דבר שעשה ליידון עם הפיסטולס, אז אנטי־רוקנרול, בהחלט. אנטי־מוזיקה הוא בטח לא היה. בקצה השני ניצב "תים", קטע רעש אבסטרקטי מדהים באורך של יותר מתשע דקות, שקרוב לוודאי גרם לקברניטי חברת התקליטים וירג'ין למרר בבכי לבד בחושך, וקרוב לוודאי הבהיר לכל מי שחשב שהוא הולך לקבל "סקס פיסטולס הדור הבא" שזה ממש לא המצב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ