רוק

אף אחד לא ישרוד את המארז החדש של "סלייד" חוץ ממעריצים שרופים

שעות רבות של האזנה למארז המפלצתי של "סלייד", שלבו הוא ארבעת אלבומי הלהקה מתחילת שנות ה–70, מובילות לשתי מסקנות: "סלייד" היו די מוגבלים, והם הצליחו כל כך כי היו אופורטוניסטים חסרי בושה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

נורות האזהרה היו שם מההתחלה, הכתובת היתה על הקיר: ל"סלייד", שהגיחה מאזור ה"בלאק קאנטרי" במידלנדס המערבי של אנגליה והפכה לאחת מהלהקות הגדולות ביותר של עידן הגלאם־רוק הבריטי בתחילת שנות ה-70, אין אף שיר מפאזת האייטיז שלה שאני אוהב, שזה חסר תקדים. למרות זאת, לקחתי עלי להתמודד עם מארז ההוצאות המחודשות המפלצתי (והסבנטיזי) של הלהקה ("תבוא עם משאית", הזהירו אותי במשרדי חברת קמע שמפיצים אותו בישראל) על בסיס הזיכרון העמום שהתלהבתי ממנה בילדותי, התלהבות שהיתה קשורה מן הסתם גם לתלבושות של חבריה. היה שם נודי הולדר, הסולן־גיטריסט מג'ונגן־הרעמה ובעל פאות הלחיים שהקשו עליו לעבור דרך כניסות צרות, שהתחפושת הזכורה ביותר שלו כללה מגבעת עם עיגולים מבריקים וחליפה בדוגמת משבצות וגרמה לו להיראות כמו שילוב של איאן אנדרסון מ"ג'טרו טאל" ולהקת "כוורת" בלוק הסוודרים של אירוויזיון 1974. המחופש הראשי השני היה הגיטריסט המוביל דייב היל שלבש כל דבר, מז'קטים פסיכדליים וכותנות פסים, ועד שמיכות מקורננות ששימשו כמקור השפעה למי שיותר מכל להקה אחרת לקחה את האסתטיקה הגלאמית עד הסוף — "קיס". אבל גם כשעברתי את גיל ההתלהבות מתחפושות אקסטרווגנטיות מופרכות ונהייתי פאנקיסט שמתייחס ברצינות תהומית לאקסטרווגנטיות המופרכת של הפאנק כדרך חיים וכמסר מתריס נגד כלל אוכלוסיית רעננה, התלהבתי כשגיליתי שבסוף הסיקסטיז היתה ל"סלייד" פאזה של סקינהדס. הגילוי הזה קרה באייטיז המוקדמים, ולכן לא היתה לי שום דרך לדעת איך "סלייד" נשמעו כשהיו סקינהדס. מאז הגענו לעתיד ואני כבר יכול לגלות, ואכן גיליתי.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ