סינדרום האלבום השני של להקת "סוואג'ס": פחות בעירה, פחות תוקפנות

אם באלבומן הראשון "סוואג'ס" נשמעו כמו "סוזי והבנשיז", באלבום החדש הן מזכירות יותר את פי־ג'יי הארווי ופטי סמית. זה לא מונע מהן להישמע כמו עצמן, אבל הראשון בכל זאת היה יותר טוב

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי פיטשון
אבי פיטשון

כשיצא "סיילנס יורסלף", אלבום הבכורה של "סוואג'ס", ב-2013, הוא עורר התלהבות רבה, ובצדק. השילוב של פוסט־פאנק גולמי ואנרגטי עם שירה נוסקת וגותית (או במלים אחרות, חיקוי ממש משכנע של האלבום הראשון, השני גג, של "סוזי והבנשיז"), עם הופעות חיות אינטנסיביות במיוחד, עם העובדה שמדובר בלהקה כל־נשית (גם במאה ה-21 זה עדיין בולט בשטח, ועדיין צריך לקנח בברכת כן ירבו) ושללהקה הזאת יש מראה אסתטי חד, נקי, מוקפד וקשוח שמזכיר קצת להקה כל־נשית בריטית גאונית אחרת (ולצערי כבר לא קיימת), "אלקטרליין" (כלומר אילו האחרונות היו הופכות לסקינהדיות), ועם העובדה שהמראה הזה ניבט מעטיפת אלבום הבכורה שמעוצב בסגנון שחור–לבן קלאסי: שם הלהקה וכותרת האלבום לשמאל הצילום ומתחתיו טקסט הכרזתי על הצורך להשתיק את שאון גירוי־היתר של העולם כדי לשמוע "את המקצב המרוחק של מנגינה צעירה וזועמת" – ובכן, השילוב של כל אלה יחד יוצר נוסחה מנצחת, שטיפה מפתיע שככזו היא טרם שחקה את עצמה, ויותר מכך — שהיא מגיחה רק לעתים די נדירות. אדייק: חלקים אלה או אחרים של הנוסחה הזאת נוכחים כמעט תמיד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ