הכנות וההומור העצמי של אביתר בנאי כבר לא מספיקים - ביקורת מוזיקה - הארץ

הכנות וההומור העצמי של אביתר בנאי כבר לא מספיקים

בנאי פותח ב"פרגולה" את הלב, אבל לא יוצר אמנות מדרגה גבוהה. בשיר המוצלח של עמיר בניון חסר משהו, ושיר הבכי של חיים איפרגן ביזארי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אביתר בנאי – "פרגולה". קשה לשמור על קשר ישיר עם ההשראה, או עם המעיין הפנימי שממנו נובעת היצירה במלוא יופיה, כשאתה כוכב פופ בן 40 ומשהו. זה גם הגיל וגם המעמד, עם כל ההסחות והחסימות והמטענים וההתניות שכרוכים בהם. מדובר כמובן בצרה של עשירים, אבל זה לא אומר שהיא לא מציקה למי שהתמזל מזלו לסבול ממנה. השאלה היא אם הזמר מתמודד עם הקושי בתוך היצירה עצמה. דרך אחת היא להניח אותו בתוך השיר ולדבר עליו בצורה הישירה והמפורשת ביותר, כמו שאביתר בנאי עושה בסינגל החדש שלו, "פרגולה". הבחירה הזאת משדרת כנות, מתבלת את התסכול במנה בריאה של הומור עצמי, ועל הדרך מספקת למאזינים שמתמקדים בתוכן המילולי הרבה חומר לכתוב עליו בפייסבוק. בקיצור, בנאי עושה Share. אבל האם הוא עושה גם אמנות מדרגה גבוהה? לא. המקום היחיד בשיר שבו אני עושה לייק בלב שלם הוא התפנית הקצבית־הרמונית המרגשת במלים "קרן שמש" (ואחר כך "עץ ומים"). לכמה שניות מתגלה המעיין הפנימי, ואז חוזר ונגוז. אגב, המלים הראשונות בשיר, "יש לי מה להפסיד", מולחנות בדיוק כמו המלים "אני לא מוצא" ב"אחכה לך בשדות" של בן הדוד יובל מ"משינה". מכוון?

תגובות