האוקטן הווקאלי של טום ג'ונס עדיין גבוה

בניגוד לזמרים רבים בגילו, לטום ג'ונס היה מחסן עודפים גדול בקולו ולכן גם השחיקה היתה מינורית. בין הלהיטים שג'ונס שר ללא רגש לשירי בלוז שביצע נהדר, הופעתו בתל אביב היתה מוצלחת

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
בן שלו
בן שלו

ביציאה מההיכל מישהי סיכמה את ההופעה הזאת בצורה הכי קולעת. "הקול טוב", היא אמרה לחברתה, "לא כמו אצל רוד סטיוארט". לא תמיד אפשר להבין מדוע קולו של זמר משתמר היטב. במקרה של טום ג'ונס נדמה שאפשר. בימי הזוהר שלו בשנות השישים, וגם בגלגוליו המאוחרים יותר (הקאמבקים המחויכים שלו בשנות השמונים והאלפיים), סימן ההיכר של ג'ונס היה הממד המוגזם בקול ובשירה שלו. זה לא נאמר לשלילה. הוא זמר מעולה. זה פשוט הייחוד שלו. הוא מצויד ממילא באוקטן ווקאלי גבוה במיוחד, ועליו הוא שפך עוד תוסף טורבו. תחשבו "Sheeeeee Was My Woman" ב"Delilah". תחשבו "Kiss". מוגזם, בקטע טוב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ