רוק

"חלום אמריקאי" של "אל־סי־די סאונדסיסטם" הוא אלבום טוב. אבל הוא לא קלאסיקה

כולם חיכו בנשימה עצורה לאלבום של ״אל־סי־די סאונדסיסטם״, ורבים רואים בו "אלבום העשור". ואתם יודעים מה? זה עובד. אבל... משהו חסר

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים8
אבי פיטשון
אבי פיטשון

ובכן, הביצה כמרקחה. ״אל־סי־די סאונדסיסטם״, להקתו הברוקלינאית של ג׳יימס מרפי, הלהקה הכי נכונה במאה ה-21 שהתפרקה ב-2011, התאחדה והוציאה אלבום רביעי בעל שם מחייב, שכורע תחת משקל המודעות העצמית שהיא הנדבך בה״א הידיעה של הלהקה הזאת ושל הדור שאוהב אותה – ״חלום אמריקאי״, הראשון שלה מאז 2010. הרבה דברים קרו מאז 2010. במונחים של מודעות עצמית ואובססיה להישאר עם אצבע על דופק גם אם הדופק הזה דמיוני, מדובר בנצח. אבל, כך מסתבר, גם הילדים של היום וגם אלה שחשים שהילדים האלו נושפים בעורפם, מתגלים – וזה דבר משמח וחיובי – כפחות שונים מהדורות הקודמים. כולם חיכו בנשימה עצורה לאלבום הזה, כלומר הם לא מפגינים מנעד ריכוז של דקה וחצי, תוצר "מנטליות פונקציית ה–shuffle בטלפון הנייד", אותה מנטליות שטוחה, רדודה ומנותקת מהיסטוריה תרבותית ומהיכולת להעריך ולהוקיר אותה, שבה הדור הזה מואשם. וזה מעניין בהתחשב בכך שאל־סי־די, בהימנונם המכונן מהאלבום הראשון ״לוזינג מיי אדג׳״, הצליחו בעת ובעונה אחת להיות גם הגדרת המילון של היפסטר עכשווי (״ראית את התקליטים שלי?״), גם להביע פחד אמיתי מהיפסטריות ומרדיפתה האומללה אחר מגניבות ואותנטיות (״נוסטלגיה מושאלת מהאייטיז שהם לא זוכרים״), וגם לרחם עליה (״אתם לא יודעים מה אתם באמת רוצים״). אין ספק שמדובר במורשת טעונה עד להתפקע שהיא לבדה מספיקה כדי ליצור ציפייה עצומה לאלבום החדש. נשארה רק שאלה קטנה ושולית, והיא מה המשקל של המוזיקה עצמה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ