אחרי שעה ורבע של ייבוש אני קולט שזה באמת בוי ג'ורג' על הבמה

בלי אווירה או אלמנט ספקטקולרי, המופע של בוי ג'ורג' ו"קאלצ'ר קלאב" בתל אביב נשאר רוב הזמן על אש קטנה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אבי פיטשון
אבי פיטשון

בדיקה מהירה של טעמי המוזיקלי העלתה גילוי מטריד: אני אוהב שיר אחד, אחד! של להקת "תרבות אגודה". זאת למרות היותי ילד אייטיז מובהק שזוכר היטב את ההתרגשות שאחזה בקרב דרדקי המצעדים של התקופה כשבוי ג'ורג' לבש את אחת הטוניקות שלו ועליה הכיתוב בעברית עילגת, אך קריאה לחלוטין: "תרבות אגודה" התרגום התורני שלא במתכוון של שם להקתו. בכניסה לאיצטדיון יד אליהו (הופעת אייטיז אז נקרא גם ללוקיישן בשם האייטיז שלו) מוכרים חולצות עם הכיתוב הזה. בקיצור, אני אוהב אך ורק את שיר הפריצה, "דו יו רילי וונט טו הרט מי". גם בזמן אמיתי, עם כל הגאווה הפאנקיסטית שהכחישה כל קשר ללהקות מצעדים, לא היה אפשר להתעלם מהשיר ומהקליפ, כלומר מדמותו של בוי ג'ורג' שהצליח להיראות חייזרי ולא מוגדר בעידן הביזארי והמופרך ביותר אסתטית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ