בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

דודו טסה – "נעמוד בזה". כשדודו טסה מנחית סינגל ראשון מז'אנר הפגז, הוא נוטה להמשיך עם סינגל שני פחות מהדהד. זה קרה באלבומו הקודם, כשאחרי "הגולה" הפנטסטי יצא "לאן תקחי אותי היום", וזה קורה גם עכשיו, כשאחרי "פריד" המשלהב יוצא "נעמוד בזה". אם ב"פריד" היה ניצוץ של יצר משתולל, כמעט כאוטי, "נעמוד בזה" הוא שיר ממושמע וסימטרי. יש אינטרו ארוך, ואחר כך שני סיבובים של בתים ופזמון, ובסוף אאוטרו ארוך. סימטריה מוקפדת יכולה להיות דבר טוב, במיוחד אחרי שיר שלוח רסן, אבל במקרה הזה היא לא גורמת לשיר לזהור. רכיבי השיר קצת מנותקים זה מזה (הצבע הערבי החזק של הפתיחה, למשל, פשוט נגוז בהמשך השיר), התוכן הרגשי לא מושך פנימה, הלחן לא מפיל, ובמקום לצבור מומנטום ולהתרומם השיר נשאר במפלס אמצעי, נאה למדי אבל לא מלהיב.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ