אין שום דבר חדש באלבום של ואן מוריסון, וזה נפלא

ואן מוריסון חוזר אל המוזיקה שעיצבה את נעוריו: אמריקאית, שחורה ברובה. הוא מוכיח כי גם בגיל 73 עוצמת הקול ויכולת הבעת הרגש יוצאות דופן

עמוס הראל
עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמוס הראל
עמוס הראל

ואן מוריסון ציין השנה את יום הולדתו ה–73. כמו כמה מבני דורו — בוב דילן הוא דוגמה טובה אחרת — הרוקר האירי הוותיק לא רואה בגילו המתקדם נימוק להאיט את הקצב. להיפך: "The Prophet Speaks", האלבום החדש שלו שיצא החודש, הוא הרביעי שמוריסון מוציא בתוך מעט יותר משנה.

מוריסון של שלושת העשורים האחרונים הוא אמן שונה במקצת מהאיש שהוציא בשנות ה–60 וה–70 אלבומי רוק מופתיים כמו "Astral Weeks" או "ריקוד ירח". בזקנתו, הוא חוזר אל המוזיקה שעיצבה את נעוריו: מוזיקה אמריקאית, שחורה ברובה — ג'ז, בלוז ורית'ם אנד בלוז, לעתים מעט קאנטרי. הנוסחה במרבית האלבומים האחרונים חוזרת על עצמה: הקלטה מהירה באולפן, נגנים ותיקים ומנוסים, מינימום הפקה ואפס פירוטכניקה. באופן חריג לגילו, נדמה שפגעי הזמן לא השאירו שום רישום על קולו, שנותר חזק ומרשים כשהיה כשמוריסון היה בן עשרים. באותן שנים, ההתפעלות היתה הפוכה: איך נער מצפון אירלנד מצליח להישמע כמו בלוזמן עתיר תלאות ממיסיסיפי? אבל נראה שבשירה של מוריסון יש משהו על־זמני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ