שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

אביתר בנאי ותמיר מוסקט — "רחמים". זאת לא הפעם הראשונה שאביתר בנאי עובד עם המפיק תמיר מוסקט (מוסקט הפיק מחצית מאלבומו האחרון של בנאי), אבל זאת הפעם הראשונה שבה הם חולקים קרדיט. זה שיר של אביתר בנאי ותמיר מוסקט (או ליתר דיוק "אביתר בנאי & תמיר מוסקט!), לא של בנאי בהפקתו של מוסקט. מדוע? אולי כי זה לא נשמע כמו שיר שנכתב והולחן ורק אז עבר לשלב ההפקה, אלא כמו שיר שנכתב (טקסט) ואז הולחן־הופק, עם דגש על הופק. הלחן עצמו מינימלי, קרוב לדיבור אפילו יותר משהיו שירי אלבומו האחרון של בנאי, שכבר נטו למקום הזה. אני לא חסיד של הגישה המינימלית־דיבורית להלחנה, אבל אני לא מתקשה לקבל את השיר החדש בתנאים שלו, בעיקר בגלל הסיפור שנבנה בו — אודיסיאה משפחתית־אישית, שחלק מהעובדות הכרונולוגיות היבשות שמרכיבות אותה אוצרות שכבות נוספות של משמעות. משפט אחד מזדהר בעיני מעל כל היתר. "לומד משפטים עם כיפה בכיס", שר בנאי על אביו. סיפור גדול — על האב, על הבן (הבנים, למעשה) ועל הערכים והנורמות של המקום כולו — נרמז בחמש המלים האלה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ