שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

משפט אחד מזדהר מעל לכל בשיר החדש של אביתר בנאי

לאביתר בנאי ותמיר מוסקט יש סיפור גדול, אליעד נשמע דומה מדי לזמרים אחרים ויעל מאס וצגאי בוי עושים גודטיים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

אביתר בנאי ותמיר מוסקט — "רחמים". זאת לא הפעם הראשונה שאביתר בנאי עובד עם המפיק תמיר מוסקט (מוסקט הפיק מחצית מאלבומו האחרון של בנאי), אבל זאת הפעם הראשונה שבה הם חולקים קרדיט. זה שיר של אביתר בנאי ותמיר מוסקט (או ליתר דיוק "אביתר בנאי & תמיר מוסקט!), לא של בנאי בהפקתו של מוסקט. מדוע? אולי כי זה לא נשמע כמו שיר שנכתב והולחן ורק אז עבר לשלב ההפקה, אלא כמו שיר שנכתב (טקסט) ואז הולחן־הופק, עם דגש על הופק. הלחן עצמו מינימלי, קרוב לדיבור אפילו יותר משהיו שירי אלבומו האחרון של בנאי, שכבר נטו למקום הזה. אני לא חסיד של הגישה המינימלית־דיבורית להלחנה, אבל אני לא מתקשה לקבל את השיר החדש בתנאים שלו, בעיקר בגלל הסיפור שנבנה בו — אודיסיאה משפחתית־אישית, שחלק מהעובדות הכרונולוגיות היבשות שמרכיבות אותה אוצרות שכבות נוספות של משמעות. משפט אחד מזדהר בעיני מעל כל היתר. "לומד משפטים עם כיפה בכיס", שר בנאי על אביו. סיפור גדול — על האב, על הבן (הבנים, למעשה) ועל הערכים והנורמות של המקום כולו — נרמז בחמש המלים האלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ