חמש הדקות הטובות ביותר ששמעתי השנה

הוא לא נמרץ כמו פעם, אבל הקול של ג'וני קלארק, אחד הגרונות הזכים, הצלולים והעמוקים ברגאיי ב–45 השנים, השתמר בצורה מופלאה

ניב הדס - צרובה
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניב הדס - צרובה
ניב הדס

קשה להישאר אדיש למראה מגדל דוד בירושלים צבוע בצבעי הדגל הג'מייקני ומעוטר בסמלי התרבות הראסטפארית, שמקדם בברכה פאלית את באי מופע הרגאיי המסורתי של פסטיבל מקודשת. מחווה אסתטית לחיבור הנכסף בין מי שרואים עצמם כיוצאי שנים עשר השבטים של ישראל לאחד המקומות הכי קדושים בציון.

בכלל, יש משהו בהופעה בין חומות העיר העתיקה בירושלים — הזרה מוחלטת של חוויית ההופעה הישראלית — שמנטרל אפריורית התפרצויות של ציניות ומקרב אותך למוזיקה. בטח אם הקול שבוקע ממנה הוא זה של ג'וני קלארק, אחד הגרונות הזכים, הצלולים והעמוקים ברגאיי ב–45 השנים האחרונות. מתברר שהקול של קלארק בן ה–64, שעבד עם מפיקים כמו באני לי, קינג טאבי, מד פרופסור וקינג ג'אמי — חלוצים ששינו לא רק הז׳אנר שבו פעלו אלא גם את הגישה המודרנית לעבודת האולפן — השתמר בצורה מופלאה, חרף כל עשן המריחואנה שהצטבר בריאותיו עם השנים. הוא לא רק עולה, יורד, לוחש, מושך, מסלסל ומדייק בכל הטעמה, אלא גם שולט אבסולוטית בנגנים הצעירים סביבו — מכתיב להם את הקצב, מסמן את הפניות הבאות ומדביק את הכלים השונים לחטיבה הומוגנית אחת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ