בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניל יאנג: יתרון ההקלטה המצ'וקמקת

מה רצה ניל יאנג להגיד באלבום הקאוורים החדש, שהוקלט באיכות סאונד מזעזעת נוסח שנות ה–30, ואיך זה קשור לשיר הקטן והמקסים שהוא יצר פעם על פי הרולינג סטונס?

8תגובות

כשהתברר שבקיץ הזה אנחנו עומדים לראות גם את ניל יאנג וגם את הרולינג סטונס, מיד התחיל להתנגן בראש השיר "Borrowed tune" של יאנג. הוא נכתב בזמן שיאנג התאבל על מותו ממנת יתר של חברו דני ויטן, הזמר והגיטריסט של להקת "Crazy horse", ונכלל באלבום האדיר "Tonight's the night", שהוקלט ב–1973 ויצא שנתיים לאחר מכן.

"Borrowed tune" הוא לא אחד משיריו הגדולים של יאנג. לא תשמעו אותו ברדיו, גם לא בתחנות הרוק הקלאסי ברדיו האמריקאי. זה שיר קטן, זערורי. למעשה, זה לא בדיוק שיר של יאנג אלא שיר שאול, כפי שמצוין בשמו, שיר שנלקח בהלוואה. אבל רק על הנייר. במבחן האוזן זה לגמרי, לחלוטין, ללא ספק, מהתחלה ועד הסוף, שיר של ניל יאנג, וגם אם זה לא אחד משיריו הגדולים, זה אחד השירים הכי יפים שלו.

"אני שר את השיר השאול הזה, שלקחתי מהרולינג סטונס", שר יאנג, "לבד בחדר הריק הזה, מסטול (או שיכור, wasted באנגלית) מכדי לכתוב שיר משלי". השיר של הסטונס שאותו יאנג שאל הוא "ליידי ג'יין". יאנג לא לווה את כל המנגינה שלו, אלא רק את שני המשפטים המוזיקליים הראשונים שלה. ושתי הפראזות הקצרות האלה הן כל מה שיש ב"Borrowed tune" מבחינה מלודית. הכי פשוט שיכול להיות.

AP

אז הנה, בעקבות השיר הזה, הגדרה אפשרית למוזיקאי גדול: יוצר שיכול לקחת פיסה קטנה מתוך שיר של אמן אחר, להוסיף לה טקסט קצר משלו, לשיר את הדבר הקטן הזה לבדו, עם פסנתר ומפוחית, וליצור אמנות גדולה. גדולה בגלל האומץ להיחשף בשיא החולשה ("מסטול מכדי לכתוב שיר משלי"), בגלל הטקסט הנפלא שיש בו שילוב מבלבל ומרהיב של ניכור והתעלות, בגלל ההבנה שאפשר לשאול שיר ממישהו אחר ולחולל בו טרנספורמציה גורפת ועדינה כאחד, בגלל ההודאה המפורשת באקט השאילה, ובגלל הקול הזה של יאנג, שמעולם לא נשמע כל כך מחורר, כל כך פגיע.

"Borrowed tune" עלה במחשבה לא רק בהקשר של ההופעות הקרובות של יאנג והרולינג סטונס בפארק הירקון, אלא גם בשל הזיקה המסוימת שלו לאלבום החדש של יאנג, "A Letter home", שבו הוא מנגן ושר לבדו מנגינות של מוזיקאים אחרים. הדמיון בין השיר הישן לבין האלבום החדש הוא חלקי מאוד, גם בגלל שהשירים ב"מכתב הביתה" הם קאוורים, בניגוד לשיר השאול שיאנג חיבר לו מלים משלו, ובעיקר בגלל הצליל של האלבום החדש. במקום שהוא יישמע חדש ב–40 שנה מ"Borrowed tune" (שהוקלט ב–1973), הוא נשמע ישן ממנו ב–40 שנה. כאילו השירים שנכללים בו הוקלטו ב–1933.

האלבום הזה הוא קטע. יאנג הקליט אותו בתא הקלטה ישן שנמצא בחנות התקליטים של ג'ק וייט בנאשוויל. תא ההקלטה, שנראה כמו תא טלפון, יצא לשוק ב–1947, ואיכות ההקלטה המושגת בו היא הרבה מעבר למצ'וקמקת. חריקות, זיופים, פיצוצי ויניל — כל מה שאפשר לשמוע בתקליטים משנות ה–20 וה–30, רק יותר גרוע. הקול של יאנג נשמע כאילו הוא אכן מדבר אלינו מתוך תא טלפון סגור, ביום גשם. אפילו חובבי לו־פיי אדוקים וחסידי ההקלטות של לואי ארמסטרונג מאמצע שנות ה–20 יזדקקו לזמן מה כדי להתרגל.

מדלגים מעל החריקות

ולא שהשירים שיאנג מכסה הם מתחילת המאה העשרים. זה לא המקרה של בוב דילן, שאוהב לכסות בלוזים עתיקים מימי הגרמופון. יאנג הוא לא ארכיאולוג. הוא מבצע שירים שהוא אוהב מסוף שנות ה–50 (האחים אוורלי) עד תחילת שנות ה–80 (ברוס ספרינגסטין), ובעיקר שירים משנות ה–60 וה–70: של דילן, וילי נלסון, גורדון לייטפוט, טים הרדין, ברט יאנש ואחרים.

על הנייר זה נשמע כמו פרויקט תמוה ואף יהיר. תמוה מפני שהאיש שמנהל בשנים האחרונות מלחמת חורמה נגד הסאונד הלא מספק של המוזיקה הדיגיטלית מגיש לנו אלבום עם סאונד מחריד, ויהיר מפני שנדמה כי בעשותו כך הוא אומר "אני כל כך טוב, שאפילו עם סאונד כזה אני יכול לגעת בכם".

AP

אבל כשמאזינים ל"מכתב הביתה", מבינים שזה בעצם אלבום צנוע מאוד. יאנג הוא אמן כל כך גדול וייחודי, שאילו הוא היה מקליט את השירים האלה בתנאים רגילים, הם היו נהפכים באופן בלתי נמנע לשירים "שלו" (וראו את הדוגמה המזהירה של "Borrowed tune"). לעומת זאת, בתנאי הסאונד המזעזעים של תא ההקלטה העתיק, כשיאנג עצמו לא נשמע כמו יאנג, הדבר היחיד שעומד לפנינו הם השירים עצמם. זה לא "אני כל כך טוב, שאפילו עם סאונד כזה אני יכול לגעת בכם". להיפך — זה "השירים כל כך טובים, שאפילו עם סאונד כזה הם יכולים לגעת בכם".

לא כל השירים. השירים הקצביים, בעיקר אלה שבהם ג'ק וייט מצטרף אל יאנג, לא צולחים את מטחנת הסאונד. השירים המפורסמים, כמו "Girl from the north country" של דילן ו"My hometown" של ספרינגסטין, נשמעים די מגוחכים. אבל השירים הפחות ידועים ויותר שקטים, כמו "Changes" של פיל אוקס, "Needle of death" של ברט יאנש ושני השירים הנהדרים של גורדון לייטפוט ("Early morning rain" ו"If you could read my mind"), יוצאים מתוך תא הקלטה, מדלגים מעל החריקות והזיופים, וחודרים ללב. אולי כל העניין עם צורת ההקלטה היה רק סיפור כיסוי. אולי מה שיאנג בעצם רצה לומר כאן זה "בחיאת, תקשיבו לתקליטים הישנים של גורדון לייטפוט". Done deal, Neil.

ניל יאנג – a Letter home". Third man"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו