בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אקו והבאנימן" מציגים: אבק כוכבים

יש בה את תחושת מרחבי הטונדרה של גיבור הגיטרה ויל סרג'נט, ויש בה איפוק ואריסטוקרטיות שמאפשרים לה לעצור בחריקת בלמים לפני שהיא נהפכת ללהקת איצטדיונים. אלבומה החדש של "אקו והבאנימן", "מטאוריטים", הוא אלבום מדהים

7תגובות

להבדיל אלף אלפי הבדלות מלהקת "אסיה" (שביקורת על אלבומה החדש התפרסמה כאן בשבוע שעבר), פרויקט הולילנד של רוק אמצע הדרך ממצעדי הפזמונים של האייטיז המוקדמים, אפשר בכל זאת למתוח קו דמיון אחד ביניהם לבין "אקו והבאנימן" המלכותיים, אך באופן איכותי, מאופק, מעודן ומרובד, וזו העובדה שאחרי שהתפרקו ב-1988 והתאחדו ב-1997, הם המשיכו להקליט בעקביות ולשמור על סממני ההיכר הבסיסיים שלהם עד לרגע זה, תוך כדי שהם מושכים פחות ופחות תשומת לב ומעוררים פחות התרגשות עם כל אלבום, מעבר לתשומת הלב וההתרגשות של כת מאמינים אדוקה.

מכיוון שבכל זאת מדובר בלהקה מוערכת, כל אלבום שיוצא מתקבל בהתפעלות, אבל לא מתווסף לשום קאנון אלא נעלם בתהומות הנשייה. זה מוזר ובעיקר מקומם בהתחשב בכך שבמובנים מסוימים הם למעשה מספקים את כל הצרכים והפתרונות שיכלו למנוע את לידתה וגדילתה לממדים מוטנטיים של מפלצת שלידה "אסיה" היא אנינות לשמה, כמו "קולדפליי". גם ל"אקו והבאנימן" יש את הכישרון הספציפי הזה להמנונים שהם בעת ובעונה אחת שבריריים ודורסניים, אבל בניגוד ל"קולדפליי" (או "U2") הם עושים זאת בלי להביך, להעליב את האינטליגנציה או להזכיר היקלעויות טראומטיות לפיק־אפ בארים פריפריאליים בגודל של מגרש כדורגל.

Ilpo Musto/REX

שיר הנושא שפותח את האלבום החדש מחריב בתנועה חתולית קלילה של זן מאסטר את כל מה ש"U2" עשו מאז הניינטיז ומשמש מצע מוצק לכל עתירה עתידית לבג"ץ נגד המשך קיומה של "קולדפליי". היופי שלו הוא בגדר נס אלכימאי, כמו לקחת נסיוב מלנכוליה יקר, נדיר, מגרעין היצירה של הרכב הרוק היפהפה ביותר באייטיז, "טוק טוק", ולמזוג אותו לכלי קיבול שלוקח אותו במסע הפוך מהמסע המדהים של הלהקה הנ"ל, שנעה בהדרגה מהמצעדים ליצירת המופת המופנמת "ספיריט אוף עדן", אחד האלבומים היפים בכל הזמנים. אין דמיון בין הסאונד של "טוק טוק" לסאונד של "אקו והבאנימן" אבל זה כאילו הם לקחו מהות מסוימת מרוח אותה להקה והפכו אותה לנגישה, ענקית, פורשת כנפיים במלוא מוטתם במקום להתכנס ולהסתתר מהעולם, וזאת מבלי לאבד את המגע המלנכולי. וכל זה בשיר הפותח בלבד. מדהים.

הנס הזה מתאפשר תודות לשלושה מרכיבים. אחד הוא כמובן קולו של איאן מקולוך הסולן, שמרחף איפשהו בין בונו, ג'ים קר מה"סימפל מיינדס" וריצ'ארד אשקרופט מה"ורב", עוצמתי וכריזמטי אבל איכשהו גם חמקמק וניואנסי יותר. השני הוא הסאונד הייחודי של אחד מגיבורי הגיטרה הפחות מוערכים, ויל סרג'נט. שוב, יש בו איכויות מונומנטליות שמשתוות לענקי הסאונד ה"קלטי" של האייטיז כמו "דה אדג'" ו- אהם - ברוס ווֹטסון מ"ביג קאנטרי" (אני מכחכח כי ווטסון למעשה מוערך עוד פחות מסרג'נט), אבל יחד עם תחושת מרחבי הטונדרה מנקודת מבט של מעוף הבז שהנגינה שלו מעניקה, יש בה גם איפוק ואריסטוקרטיות שמאפשרים ל"אקו והבאנימן" לעצור בחריקת בלמים לפני שהם הופכים ללהקת איצטדיונים ולהישאר במקום מאוד ייחודי ויוצא דופן שהוא בעת ובעונה אחת כוחני, מרומם, אבל מאפשר האזנה שלא רק נסחפת אלא גם מקבלת מרחב לתשומת לב לפרטים.

השירים של "אקו והבאנימן" חמקמקים בכך שבהאזנה ראשונית הם נשמעים קליטים וממוסגרים באופן ברור, אבל אם אתה מרשה לסחף התחתי שבתוכם לקחת אותך למעמקים אתה מגלה אוצרות חבויים. וזאת ככל הנראה הסיבה מדוע "אקו והבאנימן" היא מסוג הלהקות שמושכות הערצה פנאטית של אליטה סגורה מצד אחד ואדישות של רבים אחרים שאוהבים דברים דומים אבל פחות טובים מצד שני.

המרכיב השלישי שהופך את "מטאוריטים" למה שהוא, זו ההפקה של מרטין "יות'" גלובר, שמוכר לקבוצות נישה שונות מסיבות שונות. יש הנופלים שדודים לרגליו כי הוא הבאסיסט האגדי של ענקי הפוסט־פאנק הגותי־מטאלי "קילינג ג'וק". יש המכירים אותו כמפיק טראנס ומקים לייבל הטראנס החלוצי והמשפיע דרגונפליי. יש המכירים את אהבתו הרבה לדאב, ויש המודעים לקרדיטי ההפקה המרשימים שלו. לדוגמה, "המנונים אורבניים" של ה"ורב" הנזכרים לעיל, כולל אותו להיט אימתני, "ביטר־סוויט סימפוני". הוא הפיק, מיקסס ורקח מרקחות סאונד שונות גם למרלין מנסון, דיידו, ה"אורב", "גאנס אנד רוזס", "U2", "פריימל סקרים", "אירייז'ר", "סוזי והבנשיז", ה"שיימן", "דפש מוד", "טקסס", "אינקסס", "ווט ווט ווט"... מאוד מגוון וחובק איכות וזבל'ה גם יחד, אבל אפשר לחלץ מהרזומה הזה איזושהי מומחיות לבומבסטיות אייטיזית, מה שהופך את החיבור ל"אקו והבאנימן" למשהו שנע בין מסקרן מאוד להגשמת פנטזיה.

ואכן, ההבטחה ממומשת מעל ומעבר עם שלושה נפילים עם לב זהב שצועדים מתוך הרמקולים בזה אחר זה במחוות ברכה של אבסולוטיזם נאור; שיר הנושא הנזכר, ואחריו "הולי מוזס" שמצליח באותו ריחוף נוצה זני להיות להיט מטורף בלתי נראה. מושלם, קליט, המנוני, בנוי לקליפ מז'אנר חברי־להקה־שרים־על־פסגת־הר־כשהסולן־פורש־זרועות־לעבר־המצלמה־החולפת־ממעל. ועם זאת, ארבעה אנשים יאזינו לו. ואז מגיע שיא האלבום, "קונסטנטינופול" עם ריף הגיטרה האקזוטי שפוגע לך בחזה כמו מגף של כובש מונגולי ומפריח מכלוב צלעותיך המתפצפץ ענן של פרפרים ססגוניים.

ההפקה של יות' מעניקה לכל ריקושט מיתרים להתנוצץ כמו פאטה מורגנה ענקית מעל מדבר גובי (ספציפית גובי, לא סהרה, מסבירים לכם שעה) ומביאה את סרג'נט לפסגות כוחניות שמתקרבות, לראשונה בתולדות "אקו והבאנימן", לעוצמה של הגיבור בה"א הידיעה שאני מבקש מכם בכל לשון של בקשה לעזוב כל מה שאתם עושים ולהתחיל ללמוד את מורשתו, הלא הוא ג'ורדי ווקר, הגיטריסט האלמותי של "קילינג ג'וק".

ללא קרדיט

לרגעים מזכיר "קונסטנטינופול" את השיר "קומיוניון" של "קילינג ג'וק", מפלצת קת'ולו היפנוטית עמה נהגו לפתוח את סיבוב ההופעות של האלבום "פנדמוניום" מ-1994. אך אויה! השיר הרביעי הורס את הדינמיקה של האלבום ועוצר את התקדמות הכוחות הקוסמיים. “איז דיס אה ברייקדאון?" רחוק מלהיות שיר גרוע אבל יש בו כמה יציאות ווקאליות שמתקרבות יתר על המידה לבונו ובכלל הוא קליל ושמח בחלקו בצורה ששוברת את הבומבסטיות המצטברת של החלק הראשון של האלבום. השיר הבא, "גרייפס אפון דה ויין", ממשיך במגמה דומה אבל בצורה פחות בוטה ויותר מאוזנת, וניצב איפשהו בין השיר שקדם לו ללהיטיות הסופר־סייז של "הולי מוזס". יותר מכל מזכיר צמד השירים הזה, בייחוד עם עיבודי המיתר של "ענבים", את "ורב" בתקופת השיא שלהם.

זה כאילו האלבום שבר הגה ממגמת צבא־קסרקסס הרומס כל מה שבדרכו אך מקפיד על גרדרובה בטעם מופתי שפותחת אותו, למשהו עדיין מלא בהוד, אבל בממדים אנושיים יותר. המגמה נמשכת עד לשיר שבע, הבלדה "ברן איט דאון", ששוב מצדיקה טרנספר בכוח ל"קולדפליי" וכל עושי דברם, ממשיכיהם וחקייניהם. אחריה אמנם אין, לצערי הרב, חזרה ליופי העוצמתי של פתיחת האלבום, אבל מה שיש, שאת קווי מתארו המחמיאים כבר תיארתי, עדיין מפורר כל התנגדות ומושך אותך להתרסק על שרטון כמו שירת סירנות.

לסיכום, מדובר באלבום די מדהים, ככל הנראה הטוב ביותר של הלהקה מאז קלאסיקות הענק מהאייטיז (“קרוקודיילס", "הבן אפ היר", "פורקיופיין" "אושן ריין"). אפילו למי שבשבילו "אקו והבאנימן" הם לא יותר מ"קילינג מון" ו"ברינג און דה דאנסינג הורסז", שני הלהיטים הגדולים ביותר שלהם, יש מה לחפש כאן. כן, יכול להיות שגם האלבום הזה יישכח כמו כמה וכמה אלבומים שלהם מהעשור וחצי האחרונים, שהיו הרבה יותר מסתם בסדר. אולי הצל של הצלחות האייטיז כבד מדי על להקה כמו "אקו והבאנימן" שאסתטיקת הסאונד שלהם מעולם לא היתה מיידית, גם אם לעתים קרובות מאוד התחפשה לכזאת. כל מה שאני יכול לעשות זה להתוודות שגם אני אחד מהאנשים שהזניחו את "אקו והבאנימן" באופן פושע ועכשיו, דרך "מטאוריטים" - שמח, נרגש ולכבוד הוא לי להכות על חטא. 

"אקו והבאנימן" - “מטאוריטים"
429 Records



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו