בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפיקסיז בישראל

המטח הארטילרי של הלהקה האטית המהירה ביותר בעולם

ה"פיקסיז", שהופיעו אמש בתל אביב, הלמו בקהל שלהם בלי רחם, בלי הפוגה ובלי מנוחה בין השירים. כמו שראוי ללהקה שהופכת בלדות מרגשות למפגן זעקות מהדהד

21תגובות

ב-1993 שבר אדם אחד, אמריקאי שהיה אז בן פחות משלושים, את לבם של מאות אלפי אוהבי מוזיקה בעולם כשפירק את הלהקה שלו. האיש הזה, צ'רלס תומפסון, שנודע אז בשם המצוין בלאק פרנסיס, יצר ביחד עם שלושה מוזיקאים שמנמנים נוספים נטולי פוזת רוקנרול וכמה מפיקים מצוינים ארבעה אלבומי רוק. האלבומים האלה, שיצאו במהלך שבע שנים, הפכו את להקת ה"פיקסיז" לבעלת מעמד יוצא דופן בעולם הרוק האלטרנטיבי; משפיעה, פורצת דרך, אהובה ומיוחדת.

על מידת השפעתם של ה"פיקסיז" אפשר היה ללמוד מהסרט התיעודי של הבי־בי־סי, "Gouge", שבו מספרים תום יורק מ"רדיוהד", פי־ג'יי הארווי, בונו ואפילו דיויד בואי, בשבחי הלהקה: "ללא השוואה"; "אחד הכותבים הגדולים ביותר של אמריקה"; "אלילת בס קרה כקרח" הם רק כמה מהסופרלטיבים שהופטרו בהשתאות בסרט. קורט קוביין למד דבר או שניים מה"פיקסיז" על מעברים בין מהיר לאטי, חזק לחלש, ואמר שקים דיל היתה אחת המוזיקאיות המשפיעות ביותר עליו.

דודו בכר

נדרשו לפרנק בלאק, השם החדש שלקח לעצמו תומפסון עם פירוק הלהקה, יותר מעשר שנים להקים לתחייה את ה"פיקסיז", באחד ממהלכי האיחוד הבלתי צפויים ב–70 ומשהו שנות רוקנרול. קים דיל, האקסית המוזיקלית המצליחה בזכות עצמה והאהובה מאוד על הקהל, חזרה לעמוד בקדמת הבמה ולהסתיר בחיוך הענקי והבוהק שלה את בעיות הסמים, את הקילוגרמים העודפים שלה ושל חבריה ואת שיערם המקליש. היתה זו אחת התחיות המצליחות בתולדות הרוק: ה"פיקסיז" הופיעו בין 2004 ל-2013 ועשו הרבה יותר כסף משעשו בגלגול הראשון שלהם. התברר כי המוזיקה שלהם, שנדמתה בזמנה כחצופה ונועזת, נשארה טרייה גם אחרי 20 שנה, אז לאף אחד לא היה אכפת שהם עושים את זה בשביל הכסף.

ה"פיקסיז" מעולם לא היו בנויים לרוקנרול, מלבד במובן המוזיקלי שלו, ועובדה זו התחוורה יותר מכל בסרט התיעודי המלנכולי "Loud Quiet Loud" שהראה את חוסר הביטחון והשבריריות של חבורת האנשים המוכשרת הזו. אבל הם נשאבו בחזרה, פשוט משום שהם היו טובים, והם עבדו כפי שעושים פועלי רוקנרול חרוצים כמותם באשר הם.

ואז, לפני שנה וארבעה ימים בדיוק, קים דיל עזבה אותם. יום אחד אולי יקום סופר ששנות התבגרותו עברו בהאזנה ל"דוליטל" בדיסקמן של סוני, ויכתוב ספר בשם "קים דיל עזבה את הלהקה" על משקל "ג'ון פרושיאנטה עזב את הלהקה" של הסופר האיטלקי אנריקו בריצי; דיל ראויה לרומן משמעותי משלה ללא ספק, עם הדרמות של הסמים והמשפחה, האישיות הקורנת והכישרון המוזיקלי. העזיבה שלה היתה טראומטית, אבל פחות משהיה הפירוק הראשון של הלהקה; בסופו של דבר מדובר הרי במוזיקאים בני 50 שכבר עשו את הקילומטרז' שלהם ולטענתם הפעם הפירוד היה ידידותי. בסיסטית חדשה, שגם לה קוראים קים, גויסה מיד. היא הוחלפה במהירות, ולבסוף הגיעו הבסיסטית פז לשנטין. בימים האחרונים הודיעו חברי הלהקה שמקומה של דיל עימם תמיד שמור אם תרצה אותו בחזרה. "חדשות גדולות בעולם הפיקסיז", בישרו עיתוני המוזיקה.

איך אפשר לחשוב על ה"פיקסיז" בלי קים דיל, או לשמוע אותם בלעדיה? אפשר ואפשר, בלב שבור. שבור לאו דווקא בגלל שדיל חסרה, אלא מכיוון שהמוזיקה של ה"פיקסיז" מרגשת וכואבת ושמחה — כל זה בו זמנית. וכך היה ביום שלישי בערב באצטדיון בלומפילד.

זוכרים את הפעם הראשונה ששמעתם את "Bone Machine"? איפה הייתם? אולי החבאתם את הווקמן בדובון בשמירה בבסיס; אולי שכבתם על מיטת נוער ובהיתם בתקרה, שנות דור לפני המצאת הווטסאפ; או שגיליתם אותו ביוטיוב והתפלאתם שהדודים שלכם מכירים אותו. "בון משין" הוא השיר הראשון בתקליט "סרפר רוזה", והוא היה השיר שה"פיקסיז" פתחו אתו את ההופעה בישראל, מתקפה ארטילרית כבדה שבישרה על הבאות. ה"פיקסיז" הלמו בקהל שלהם בלי רחם, בלי הפוגה ובלי מנוחה בין השירים, בקצב שמתאים למוניטין שלהם של הלהקה האטית המהירה ביותר בעולם, של הלהקה שהופכת בלדות מרגשות למפגן זעקות מהדהד.

ל"פיקסיז" יש שירים של שתי דקות שאפשר לדחוס עשרות מהם בשעה אחת. וזה בדיוק מה שהם עשו במשך שעתיים שלמות. נפילות מתח קשה היה למצוא — בלאק פרנסיס (חזרנו לפיראט הישן והטוב), שסאן רה הקשיש החמיא לו בסיבוב פסטיבלים לפני 25 שנים באמירה "בוי, אתה ממש יודע לצרוח", שר גבוה מהרגיל (ב"גרינס אנד בלוז" הוא נשמע כמעט כמו קים דיל) וצרוד יותר, אבל ברגעים נדירים של רכות אפשר היה להיווכח לא רק צרחן אגדי, אלא גם זמר מעולה.

דיוויד לאברינג, מתופף שאפשר היה לשלוח לעיראק לחסל מיליציות בעוצמת התופים שלו אלמלא היה ליצן עצוב, שבר את הלב עם "לה לה לאב יו"; ג'ואי סנטיאגו — בטח לא ידעתם שהוא גם כתב מוזיקה לסדרות טלוויזיה, כולל "העשב של השכן" — פתח כל שיר כמעט בדיסטורשנים שאפשר היה לתזמר לסימפוניות; ולשנטין הצליחה לדבוק במסורת הבס העקבי והלא מקושקש של דיל וגם כשחרגה מהסולם הקולי הדילי ב"Where is My Mind" קשה היה למצוא כעס כלשהו כלפיה, כי בלאק פרנסיס ביקש בצורה ממש משכנעת לחזור בתשובה (!repent).

ה"פיקסיז" נתנו שירים ספורים מהתקליט החדש "אינדי סינדי", ובודדים מ"טרומפ לה מונד" ו"בוסה נובה". הם בחרו לגדוש את ההופעה בשירים מ"סרפר רוזה" ו"דוליטל" המופלאים — ולא רק במוכרים שבהם. דווקא בשירים כמו קקטוס, "River Euphrates" (נהר הפרת), "Ed is Dead" ו-"Number 13, baby" שמספר על נערה בגובה מטר שמונים עם ציצי מקועקע, רמות הרגש הגיעו לשיא והדופק דהר לניינטיז ובחזרה בלי להסס.

הם ביצעו באופן מדויק את "Here Comes Your Man" ו-"Money Gone to Heaven", ובהדרן נתנו את "Gouge Away", שאת תורת ה"פיקסיז" כולה ניתן להדגים עליו — איך מנגנים קודם את הפזמון, עוברים למטח עוצמתי בבית, ולפני שמגיעים לפורקן, חוזרים לפזמון הרגוע, וחוזר חלילה; איך שרים על סיפור תנכ"י בלי להישמע כפריים; איך שורת בס פשוטה ורפטטיבית יכולה לשאת על גבה מבנה כל כך לא אורתודוקסי; איך נהמה כל כך קדומה יכולה לגעת לנו בלב כמו שיר ערש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו