בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפיקסיז בישראל

הרוח הפיקסיזית בצורתה הגולמית והטהורה ביותר

לכאורה, לא היתה שום סיבה הגיונית להקצות חלק נכבד מההופעה לאלבום "Come on Pilgrim". אין להיטים באלבום הזה ויש בו יסוד אזוטרי לא מבוטל. שירים של דקה וחצי בספרדית בהופעת איצטדיון? איפה המוח שלכם? אבל זה בדיוק מה שהפך את ההופעה לכל כך משמחת

5תגובות

בערך באמצע ההופעה הבלתי נשכחת הזאת, ה"פיקסיז" התחילו לנגן את "Isla de encanta", שיר של דקה וחצי בספרדית מתוך אי־פי הבכורה שלהם "Come on Pilgrim". השיר הזה, כמו כל השירים המוקדמים של ה"פיקסיז" (הגדרה מצחיקה כשחושבים על זה שהלהקה פעלה בסך הכל חמש־שש שנים לפני הפירוק והאיחוד וכל הג'ז הזה), הוא מאסטרפיס של תזמון. הכל נחתך בדיוק, אבל בדיוק, בשבריר השנייה הנכון. או כך זה לפחות בגרסה האלבום, שהקליטו ארבעה מוזיקאים בני 22 ב-1987.

27 שנים אחרי, כששלושה מוזיקאים בני 49 ובסיסטית שספק אם נולדה ב-1987 ניגנו אתמול מול קהל של כמה אלפים בבלומפילד, מדד התזמון לא היה 101 מתוך 100 כמו פעם. יותר כמו 85. ושמעו את זה היטב ב"איסלה דה אנקנטה". יש בשיר הזה רגע אהוב במיוחד שבו הסולן בלאק פרנסיס חוזר כמה פעמים על המלים "Me voy", ועשירית שנייה לפני שהוא מסיים להגות אותן בפעם האחרונה, הגיטריסט ג'ואי סנטיאגו חותך אותו באכזריות מופלאה עם סדרה משוננת של אקורדים מוחצים. בהופעה אתמול סנטיאגו חיכה עשירית שנייה יותר מדי, מה שהפך את החיתוך לפחות אכזרי ופחות מופלא.

זה לא היה מפתיע. ידענו שה"פיקסיז" מודל 2014 היא לא ה"פיקסיז" שהיתה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים — הלהקה הכי טובה בעולם (גילוי נאות: הכותב הוא מעריץ של ה"פיקסיז"). באנו להופעה מוכנים לקבל להקה שהיתה פעם הסיירת הכי מובחרת וכיום היא יחידת מילואים, איכותית ככל שתהיה. חצי השעה הראשונה של ההופעה איששה את ההנחה המוקדמת הזאת, ואין להכחיש שהיו כמה שירים בפרק הזמן הזה שנוגנו במכניות לא אטרקטיבית (אחד מהם, "Something against you" האדיר, אף הוא מאסטרפיס של תזמון, ממש נכתש וחורבש).

אבל כשהגיע זמנו של "איסלה דה אנקנטה", בערך 40 דקות משריקת הפתיחה, ההופעה כבר היתה בשלב יותר מוצלח, שבו עוד ועוד ראיות חיוביות התחילו להצטבר והאפילו על חריקות התזמון, גם אם לא העלימו אותן. השירה של בלק פרנסיס תפסה גל לא רע והצליחה לגלוש עליו; הגיטרה של סנטיאגו התחילה להטביע את חותמת המעט־זה־המון שלה; המקלות של דייוויד לאברינג נחתו על התופים בסגנון המטרונום המהדהד שלו; והכי חשוב — הרפרטואר. אם יש מרכיב אחד שגרם להופעה הזאת להתעלות, למרות החריקות, זאת בחירת השירים.

דודו בכר

אלוהים אדירים, הם ניגנו את כל השירים מ"Come on Pilgrim"! את כל השמונה! העובדה הזאת היתה מרעישה בשבילנו, המעריצים, באותה מידה שהיא נשמעת טריוויאלית בשביל כל מי שלא מכיר את ה"פיקסיז". נסביר. "Come on Pilgrim" הוא כאמור אי־פי הבכורה של הפיקסיז. לא עליו תהילתם, אלא על שני האלבומים הבאים שלהם, "סרפר רוזה" ו"דוליטל". לכאורה, לא היתה שום סיבה הגיונית להקצות חלק נכבד מההופעה ל"פילגרים", ולמעשה להפוך אותו לעמוד השדרה של כל העסק. על הנייר זאת נראתה ממש בחירה מופרכת. אין להיטים באלבום הזה ויש בו יסוד אזוטרי לא מבוטל. שירים של דקה וחצי בספרדית בהופעת איצטדיון? איפה המוח שלכם?

אבל המוח של ה"פיקסיז", וגם הלב של הלהקה, היו בדיוק במקום הנכון. הבחירה לנגן את כל "פילגרים" היתה הברקה, גם מבחינת הלהקה וגם מבחינת הקהל. ה"פיקסיז" ביצעו את השירים האלה הרבה פחות פעמים מאשר את השירים מ"סרפר רוזה" ו"דוליטל", ולכן מקדם השחיקה שלהם בשביל הלהקה יותר נמוך. זה קצת כמו לנגן שירים חדשים, רק שהשירים האלה הרבה יותר טובים. באותו זמן, מצד הקהל, דווקא השירים מ"פילגרים" המחישו לנו, בלייב, מדוע אנחנו כל כך אוהבים את ה"פיקסיז". ברור ש"Hey" ו"Where is my mind" הם שירים יותר טובים, והיה תענוג גדול לראות ולשמוע את "הפיקסיז" מבצעים אותם (את השני יותר מאשר את הראשון, אם כבר מדברים על זה). אבל פצצות התזמון הקצרות והאזוטריות של "פילגרים" הן הרוח הפיקסיזית בצורתה הגולמית והטהורה ביותר. והנה הן כולן, כל השמונה. חשבנו שנשמע מקסימום שלוש מהן. גדול.

השירים מ"פילגרים" המשיכו לטפטף אפילו בחצי השעה האחרונה, שהתמקדה באופן טבעי בלהיטים והיתה נפלאה. כמה יפה היה לחזות במתופף לאברינג מקבל את הנאמבר הקבוע שלו ב"La la love you" ומסרב להפסיק לשיר מרוב חדווה. יכולנו להקשיב לו טוחן את אותה שורה עוד רבע שעה. ואיזו תנופה נפלאה היתה ל"Gauge away" ו"Debaser" בסיום.

אבל היה רגע אחד שהתעלה מעל כל הרגעים הנהדרים האחרים. "No. 13 Baby", ובאופן מיוחד סולו הגיטרה בשיר הזה. אם המלים "סולו גיטרה" גורמות לכם לחשוב על מפגן וירטואוזיות של מאתיים צלילים בשנייה, אנא נסו שנית. הסולו ב"תינוק ה-13" הוא ההיפך הגמור — גאונות צרופה של מינימליזם ותזמון. כשנשמעו הצלילים הראשונים של השיר הזה, ממש התפללתי שהסולו ינוגן בשלמותו וכמו שצריך. זה בדיוק מה שקרה, והצלילים המעגליים המופלאים, שבקעו מהגיטרה של סנטיאגו וחצו את אלפי האנשים הנרגשים באיצטדיון, גרמו ממש להתעלות הנפש.

וכדי שלא ייווצר הרושם שההופעה הזאת היתה אירוע רציני וחמור סבר, נספר על הרגע השני הכי מאושר בה. זה קרה כמובן בשיר מתוך "Come on pilgrim", שנקרא "Nimrod Son". הוא התחיל בדהרה, ואז נחתך פתאום, כמו ששירים של ה"פיקסיז" נחתכים, כדי שכולנו נוכל לצעוק ביחד עם בלאק פרנסיס: "You are the son of a motherfucker". אין לתאר את השמחה, פשוט אין לתאר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו