בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקוט ווקר ו"סאן" מציגים: האלבום המלחיץ של 2014

אם לא שמעתם עד היום את השירה של סקוט ווקר ואת הסאונד של "סאן" מצפה לכם חוויה מסויטת. גם אם כן

תגובות

האלבום הזה מכה בך כמו אגרוף בפרצוף ישר מהשנייה הראשונה, אבל לא מהסיבות הרגילות שבגללן משתמשים בדימוי בנאלי מהסוג הזה. לא משום שהוא אגרסיבי וכבד, ולא משום שהוא קליט וסוחף. זה קורה כי כל מה שהוא מכיל פוגע בך מיד ללא שום בנייה, מבוא או הקדמה.

הקטע הפותח, “ברנדו", מתחיל ישר עם השירה האופראית־אבל־לא־כמו־שום־אופרה־אי־פעם של סקוט ווקר, קול שאי אפשר לטעות בו ושאי אפשר להתרגל אליו גם אם שמעת את אלבומי הסולו הביזאריים שהוציא ב-30 השנים האחרונות (שעשו פניית פרסה מהקיצוניות בתולדות המוזיקה משירת הקרונר המתוקה שעמה התפרסם בשנות ה-60 כחלק מ"הווקר בראדרס" ואחר כך לבדו), קול שנדבק לנשמה כמו זרועות עשויות מעשן סמיך של סיוט לילה המשתלחות ולופתות בגרונך, קול מלא בהוד מעוות וחולני כקולו של נירון קיסר אילו היה שר, ולא מנגן, למראה רומא הבוערת.

35 השניות הראשונות של השיר מכילות את הקול הזה, כשלצדו וילון סינתטי מתנוצץ באור מוזר, חייזרי, ויבבת גיטרה חשמלית אבלה ומלודית, כמו פראזה דייב גילמורית, שישר מתחלפת בפראזה מופשטת ולא ברור מה מטריד יותר. 35 שניות של טריפ דאטורה רע ומר, ואז הפוגה קצרצרה שלתוכה מתניע רעם הגיטרות הקדמוני, המוכר, של "סאן", שט לתוך ההכרה כמו ספינה שוברת קרח חבוטה, אבל גם הרעם הזה מלווה בתקתוק מטריד ובסאונד הצלפה מתכתי, מהדהד. זה כמו לשמוע משהו שבמצב הכרתי רגיל הוא באמת שיר, אבל דרך מסך כבד ונורא של דמדומי קדחת; הכל מתמרח, מאט בצורה לא נורמלית, שלא כדרך הטבע, יש שם יופי אבל העיוות וההאטה משתקים כמו שאורות מכונית משתקים צבי החוצה את הדרך, ואז, כשאתה ניצב שם בלי יכולת לזוז, אתה יכול לראות את זרועות העשן מתאבכות לעברך, הפה נפער לצרוח אבל לא יוצא ממנו קול, והעשן ממלא את הפה הפתוח והמגע שלו הופך אותך לאבן.

Phil Laslett

ואז הנשמה שלך לכודה בתוך האבן, והחלק שמכסה את הראש ממורט לכדי שקיפות ענברית מעוננת דרכה אתה נאלץ להמשיך לצפות ולשמוע את הלא־מוזיקה הזאת, לא במובן המוכר מהעולם הרגיל שבו פעם התהלכנו של אנטי־מוזיקה אוונגרדית או א־טונאליות קונצפטואלית, מסורת קשה לעיכול אבל עדיין מסורת; לא. כאן ההרגשה היא של לשמוע איך מוזיקה שמנגנים החיים נשמעת למתים או להיפך, בחרו במה שיותר מפחיד אתכם. ההרגשה היא של לשמוע מוזיקה מעשי ידי אנוש בממד מקביל שבו כל ניואנס מוכר מקבל איזה טוויסט שכמה שהוא קטן ככה הוא זר לחלוטין, והמפגש הזה בין המוכר לזר הוא זה שיוצר את האפקט המחריד. כמה שהוא קטן, ככה הוא זר לחלוטין. זרות איומה, בלתי נסבלת, והכי נורא, נהפכת לחלק ממך עם המגע הראשון. אתה אבוד, מסתחרר בנפילה חופשית בהילוך אטי מחליא ומבחיל לתוך יורה של בוץ מבעבע שעשוי מחומר אפל קוסמי.

הקול של ווקר עדיין שם, שירת הסירנה שלקחה אותך לתוך החור השחור, הסימן המתעתע של המקום האנושי שניצבת בו לפני שהתחלת לשמוע את הדבר הזה, ושכעת מהתל בך ומתעלל בך בדרך ללשכת הנשמות האבודות הצורחות ללא קול במעמקי התופת. קראתם את "הקמיע" של סטיבן קינג ופיטר שטראוב? איך שכל מקום על פני כדור הארץ מתקיים במקביל גם בממד חלופי כאילו זהה אבל עכור ומחריד, ושאפשר לחדור אל ממד זה רק באמצעות שתייתו של נוזל כשפים בעל טעם נורא שעושה קשרים בטן. אז לכזו לא־מוזיקה אני מתכוון. המקבילה לזאת שנעשית פה, כפי שהיא נשמעת שם.

אני מתכוון לכל זה כדבר טוב, כמובן! יוהו! יאקצ'מץ', חייברלייצים! אצלי הכל בסדר איך אתם? הנה קחו בלון הנה קחו סוכריה הנה קחו ראש נפוח ומכוסה אזוב של תינוק שצומח מתוך גזע עבות של עץ עתיק באמצע חורש מוזר שהאוויר בו כבד וירוק ורטוב והדממה בו מוחלטת מדי! הנה קחו התנגשות של המידות התת אטומיות הזעירות ביותר שאי פעם נמדדו על ידי אדם עם המרחב הקוסמי הגדול ביותר של ההערכה העדכנית ביותר של גבולות היקום, קצה סיכה נפגש עם האינסוף אמא אל תגעי בי אני נהפך לפסל אל תגעי בי! הנה לחצו עם האגודל על הזרת, הקמיצה, האמה והאצבע ואז בחזרה, שוב ושוב, ותרגישו איך הזמן מאט! מה זה יש פר מתחת למטה מה זה תראו את הילדה בכותונת לילה בשחור לבן שחילצו מהבור היא שוכבת מעולפת על הדשא, המצלמה חולפת באטיות על גווה מהראש למטה, היא יחפה, אבל כף הרגל שלה, אוי ויי, כף הרגל שלה במקום להסתיים באצבעות היא הולכת ומתחדדת, כמו חרוט מידלדל של בשר כמו נעל מתעקלת של ליצן אבל זאת כף הרגל! יוהו! בואו אתי אל השטן!

הקטע החותם, “שיר ערש", מתחיל רפוי יחסית, כאילו החליט לשחרר אותנו בהדרגה מהסיוט. האבן מתבקעת כמו הגרגוילים שכיסו את סיגורני ויבר ב"מכסחי השדים" ואפשר לזחול חזרה לעולם מתוך המקום השחור־לבן־חום הזה שהכל מרצד בעיוות בתוכו כמו אספלט רותח בשמש במבט מרחוק. אבל אז מגיע החלק שנמצא שתי דקות וארבעים ושש שניות מתחילת השיר ותופס אותך בקרסול כמו ברגע האחרון אחרי הרגע האחרון אחרי הרגע האחרון בסרט אימה, וגורר אותך חזרה אל פריים קפוא בשחור לבן של בוץ רעיל ניתז לכל עבר, רק שזה לא בוץ זה משהו מצחין כמו... כמו... אההההההההההההההההההה!!!!!!!

אני לא בטוח שהתעוררתי. אני בטח תיכף אגלה שוב שאני עדיין בתוך החלום. אבל אני מרגיש שזה אני אז אספר כמה דברים מהעולם שלנו. "סאן" פנו אל סקוט ווקר כבר כשעבדו על יצירת המופת שלהם מ-2009, "מונוליתס אנד דיימנשנס". הספקולציות הם שהם רצו אותו לקטע החותם את אותו אלבום, “אליס", אולי כאיזו התייחסות לקטעים "קלרה" ו"ג'סי" מהאלבום "דה דריפט" של ווקר מ-2006, הטרי ביותר בזמן שסאן עבדו על "מונוליתס". בסופו של דבר מה שיצא יותר טוב, כי ווקר כתב אלבום שלם עם המחשבה על "סאן" כשותפים וזה מה שיש לנו כאן (חוץ מקטע הסיום הנזכר, שנכתב במקור בסוף המאה שעברה לזמרת הגרמנייה אוטה למפר, שגם הגרסה שלה מומלצת). כמה אנשים ירדו על כמה מבקרים שהשתמשו קצת יותר מדי בדוגמאות מסרטים של דייוויד לינץ' כדי לתאר את האלבום (חפשו את הביקורת של אתר המוזיקה החשוב דה קווייטוס), אבל אפשר להבין את ההיאחזות בלינץ' כי גם הוא וגם האלבום הזה נוגעים במה שלא ממש קיים לו תרגום לעברית, ה־uncanny. המוזר באופן לא מפוענח, הבלתי רגיל הטבוע בצורה מטרידה ומסויטת אך עם זאת מפתה ומושכת בתוך הרגיל. לינץ' הוא הרי המומחה מספר אחת להמחשה של התחושה הזאת.

Phil Laslett

אבל זה יותר מזה. בספוטיפיי שלי, ישר אחרי שמסתיים האלבום שעליו נכתבה הביקורת הזאת, מתחיל אוסף של שירי שמאלץ שלו מהסיקסטיז שהראשון שבהם הוא "יורד גשם היום" ופתאום זה לא נשמע בדיוק ההיפך המוחלט מהסיוט שעברנו. אפשר לזהות שזה אותו אדם ואותו קול, לפני ואחרי מפגש עם בוב. זוכרים איך החריקה של מחט שתקועה על סוף של תקליט מתוק מסמלת את תחילתה של פורענות מיסטית ב"טווין פיקס"? זוכרים את הסיפור על הזמר משנות ה-40 ב"לבו של אנג'ל" שמכר את נשמתו לשטן בטקס ברוטלי ומחריד? הטרנספורמציה שעבר ווקר, אין מה לעשות, מעוררת אסוציאציות כאלה, רק שבמקרה הזה מדובר באדם אמיתי שאפשר לשמוע את השינוי שחל עליו במוזיקה שהוא עושה. התאפקתי לא להשתמש בדימוי של המעלית היורדת לשאול בסיום של אותו סרט כדי לתאר את ההשפעה של האלבום הזה.

שיתוף הפעולה הקודם של "סאן" יצא לא מזמן וכתבנו עליו כאן. הקוסמיות הניו־אייג'ית כמעט של האלבום שעשו עם "אולבר", שהזכירה בעיקר ג'ז רוחני מופשט ברוח סאן־רה, הקולטריינים ופרעה סאנדרס, מתחלפת כפי שתיארתי לעיל בתשליל גיהנומי. היי הנה הילדה שהשתגעה בסרט "צא וראה" אבל אני חייב לפקוח עיניים. שיט זו לא הילדה מהסרט זו חברה שלי. אני חייב לפקוח עיניים אני עדיין בתוך החלום.

סקוט ווקר ו"סאן" – "Soused",

4AD



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו