בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע

הבלונד ללא תכונות - "בלונד רדהד" בבארבי ת"א

ברגע מסוים מצאתי את עצמי מתנשא על "בלונד רדהד" ואפילו מסית את עצמי נגדם: איזה קפוצי תחת אשכנזים. אבל הקהל אהב אותם (למרות שלנינט הייתי מציע מופע אחר באותו ערב)

3תגובות

אני מקווה שזה לא יובן מחוץ להקשרו, אבל יצאתי טמבל. שמחתי להזדמנות לסקר את ההופעה של "בלונד רדהד". טרם זכיתי לראותם. יש לי חיבה אליהם וסקרנות כלפיהם מכל מיני סיבות שהן יותר סנטימנטליות מאשר ענייניות. למשל העובדה שלפני מיליון שנה דיפדפתי בארגז תקליטונים בסניף הישן של חנות התקליטים ראף טרייד שהיה בקובנט גארדן בלונדון ומצאתי תקליטון של להקה שלא הכרתי, שנראה מסקרן בגלל שעל העטיפה היו יפני ויפנית ועוד שניים שנראו מערביים וזהים זה לזה. זה היה הסינגל הראשון של "בלונד רדהד".

המשכתי לעקוב און אנד אוף וכמובן שהתרגשתי כשהוחתמו על ידי הלייבל האהוב 4AD. איכשהו פיספסתי אותם על הבמה כל השנים והנה הגיעה ההזדמנות. רק כשעה לפני ההופעה נזכרתי ששכחתי שאמש התקיימה הופעה נוספת, במרחק של כמאתיים מטר קו אוויר מהבארבי: "טאאקה", הרכב בלאק מטאל נורווגי, הופיעו בגגארין. אלוהים איזה טמבל! בסדר, אני מגזים ליצירת אפקט דרמטי, אם היה מדובר בהרכב בלאק מטאל מהאהובים עלי בטח לא הייתי מתבלבל ככה בתאריכים. עם זאת, נוצר דיסוננס קוגנטיבי מסוים כשכל רגע ורגע בהופעה של "בלונד רדהד" לא דמה בשום פנים ואופן לבלאק מטאל. וגם אם "טאאקה" איננה מהמבריקות בתחומה, אני יכול להעיד שבהחלט היו רגעים רבים, רבים מדי, בזמן ההופעה של "בלונד רדהד" שבהם שיוועתי לאגרסיביות ולמסך סודק גולגלות של גיטרות.

תומר אפלבאום

כל זה היה חסר חשיבות וברור שזה היה מטופש מצדי אם השורה התחתונה של הביקורת הזאת היתה יציאה בקריאה נרגשת ל"בלונד רדהד" להיהפך ללהקת בלאק מטאל. הייתי מוכן ומזומן לתת להם להשכיח ממני את קיום הגגארין. אה וגם את העובדה שהפסדתי את השידור של הניצחון הפסיכי של הפועל על אשדוד.

ההופעה של "בלונד רדהד" נשענה ברובה, באופן טבעי, על אלבומם האחרון, “באראגאן". האלבום היחיד הנוסף שממנו נוגנו יותר משיר אחד או שניים היה "מיזרי איז אה באטרפליי" מ–2004, הראשון שלהם על 4AD. הימים בהם היו הרכב דרים־נויז מאותו דף בספר של "סוניק יות" (ואכן התגלו והוחתמו לראשונה על ידי מתופף הלהקה, סטיב שלי) חלפו מזמן. רק קטע אחד בהופעה, “בייפולאר", הלך אחורנית עד שנות ה–90. כל השאר 2000 וקדימה. לא ציפיתי למשהו אחר. קיוויתי שהאינדי העדין יותר, עם המגע האלקטרוני, שמאפיין אותם בשנים האחרונות, יקבל איזושהי דחיפה אנרגטית בהופעה.

תומר אפלבאום

בחזית הבמה קאזו מקינו בשירה קלידים וגיטרה, לצדה אמדאו פאצ'ה בגיטרה ושירה, מאחוריהם סימון פאצ'ה המתופף ותאומו של אמדאו (היפני השני עזב אחרי האלבום הראשון לפני 20 שנה). יש משהו במראה של שני גברים שנראים אותו הדבר ואשה יפנית על הבמה שמתאים לשוגייז המאוד עדין ואלגנטי, מלנכולי וגובל ברובוטי, של הלהקה. יש משהו סטאטי בסאונד ובהגשה שלהם. מקינו זזה כל הזמן אבל התחושה היא שאין התרחשות על הבמה. השירים יפים, אבל הסיטואציה החיה בקושי מוצדקת.

אני בודק זאת ברמה מדעית, מטפס במעלה מדרגות ומוצא פינה נטושה עם ספה קטנה, נשכב על גבי ומקשיב לשיר שניים כשאני מביט בתקרה. אותו הדבר. "בלונד רדהד", מתברר, עושים אינדי כללי וסביר. האם זו הסיבה שהאקשן האמיתי איננו על הבמה אלא בקהל, שמזהה כל שיר, מצטרף במחיאות כפיים קצובות להתחלה של "בייפולאר", ומחבק את הלהקה בתשואות מטורפות, באופן דיספרופורציונלי, כך אני חש, לווייב המתון והסך־הכל־די־בסדר־כזה שבא מהבמה?

אני מתחיל להרהר הרהורים מתנשאים על זה ש"בלונד רדהד" זו מין מפלגת מרכז של מוזיקה אלטרנטיבית. הם נותנים לך את ההרגשה שאתה אנין ומתוחכם אבל אין בהם שום דבר באמת מאתגר. אני עובר להרהורים מתנשאים ברוח הסדרה "מקום בצמרת" של ניסן שור ומתחיל להסית את עצמי נגד "בלונד רדהד". איזה קפוצי־תחת אשכנזים, אין כאן שום מחויבות רגשית — זה לא שמח, זה לא אפל, זה לא זועם, אין כאן שום קצה. אני מאד אוהב שוגייז וכאמור יש נוכחות נעימה וכללית לז'אנר הזה בסאונד של הלהקה, אבל, כאילו, הם גרגר אבק אנונימי בסערה המוחקת־כל של להקה כמו "מיי בלאדי ולנטיין".

תומר אפלבאום

אין שום אסמכתא אמפירית להרהורים הנ"ל. יש אמני אינדי שישראלים מאד אוהבים ("רדיוהד", ניק קייב וכו') ואין מספיק משותף ביניהם כדי להסיק מסקנה שתזלזל בקהל בבארבי הערב. אפרופו, לא מעט מוזיקאים מקומיים הפגינו נוכחות. אז שוב, מצד אחד כנראה שיש משהו ב"בלונד רדהד" שנוגע באנשים פה בלי שום קשר לשום דבר שאומר. מצד שני, הייתי רוצה לקחת את נינט להופעה של "טאאקה". נראה לי שהיא היתה נהנית שם יותר ושהיתה שמחה למשהו יותר מאתגר ומחויב רגשית. אני אומר זאת ללא שביב ציניות ומתוך הערכה לסקרנות המוזיקלית של נינט.

אני מחזיק את עצמי בכח עד להדרנים למרות שבניגוד להופעה של טריקי מלפני שבוע, שהמריאה במפתיע לקראת הסוף, כאן לא מדובר בלהקה המורכבת מאנשים עם אישיות בלתי צפויה והדינמיקה פחות או יותר אחידה במהלך הערב כולו, עם נסיקה מתונה ביותר בזכות שני שירים מהאלבום "23”, אחד שחותם את ההופעה והשני שחותם את ההדרנים. גם לא מדובר ב"ג'ודאס פריסט" פה, זה לא שמקינו תחזור להדרנים על אופנוע. גם לא מדובר ב"טאאקה" פה, זה לא שפאצ'ה יחזור להדרנים עם צלב קרס ענק מצוייר על החזה כמו שעשה הסולן של "טאאקה" בהופעה בגרמניה לפני כמה שנים וכמובן שהמסר שלו לא הובן כהלכה, בלשון המעטה.

המופע מסתיים, כאמור, עם שיר הנושא מתוך "23”, מקינו מפזרת את שערה וממש משתוללת, בבירור ניזונה מהטירוף של הקהל. זו לא הופעה גרועה. אבל זה בגלל שאין להופעה הזו שום תכונה. בין השאר, היא גם לא גרועה.

"בלונד רדהד". בארבי תל אביב, 7.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו