בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם איזה חלק במשפט "איזה כיף לראות הופעה של שלום ולא לדעת בעל פה את השירים", בן שלו לא מסכים?

שלום חנוך הצליח לקלוע לצלילים הנכונים רק בשיר הלפני־אחרון; ההופעה של איתמר רוטשילד, הטובה ביותר שראה בן שלו עד כה בפסטיבל הפסנתר, הבליטה את איכותו

7תגובות
תומר אפלבאום

"איזה כיף לראות הופעה של שלום חנוך ולא לדעת בעל פה את כל השירים", אמרה ידידה בסוף ההופעה של חנוך בפסטיבל הפסנתר ביום חמישי. היא ניסחה היטב את הרעיון שמאחורי ההופעה הזאת, שנקראה "צד ב". בלי "אדם בתוך עצמו", בלי "לא יודע איך לומר לך", בלי "ילדים של החיים", בלי "סוף עונת התפוזים". כל אלה הם שירים צד א', כאלה שמנוגנים כמעט בכל הופעה של חנוך. ההופעה בפסטיבל פסחה על השירים המופלאים האלה וביקשה ללכת בדרכים הפחות ידועות, להתמקד ברפרטואר פחות קנוני ומובן מאליו. רעיון נהדר. תפור על פסטיבל הפסנתר, שאוהב מיינסטרים עם טוויסט, ומתאים לארכיון העמוק של חנוך, שיש בו הרבה מאוד שירים מצוינים שלא נהפכו לנחלת הכלל.

ובכל זאת, כשההופעה הסתיימה לא הסכמתי עם הידידה על המלים "איזה כיף". אם לא מעניקים לחנוך הנחת אדמו"ר, ואין סיבה לעשות את זה, הרעיון של ההופעה היה יותר מוצלח מהמימוש, שהיה בינוני. הרושם הזה מבוסס גם על בחירת השירים וגם על הביצוע שלהם. אי אפשר שלא להעריך את חנוך על כך שהוא בחר כמעט רק שירים מאלבומיו האחרונים ("אחרונים", לצורך העניין, הם האלבומים מ–25 השנים האחרונות). זאת היתה הבעת אמון של חנוך בהווה או בעבר הקרוב שלו והימנעות מעוררת כבוד מהתרפקות על העבר הרחוק והמזהיר. אבל הבחירה העקרונית הנחרצת של חנוך לא גובתה בפועל בלקט עקבי של שירים מצוינים. היו פה ושם יהלומים נסתרים ("פקעת מורעלת" למשל), אבל ככלל, לא יצאת מההופעה וחשבת "אני חייב להקשיב שוב לאחרונים של חנוך. עושה רושם שלא הערכתי אותם כראוי". לא. יצאתי מההופעה וחשבתי "עם כל הכבוד להבעת האמון בהווה ובעבר הקרוב, חבל שהוא לא עשה יותר שירים מהעבר הרחוק".

תומר אפלבאום

וחבל שאת רוב השירים שהוא ביצע הוא לא ביצע יותר טוב. זה לא סוד שהקול של חנוך החליד מאוד בשנים האחרונות, כפי שקורה להרבה זמרים ותיקים. הדבר הכי מאכזב בהופעות שלו מהשנים האחרונות היה לשמוע אותו מדבר רבים משיריו במקום לשיר אותם. זה נשמע כאילו הוא הרים ידיים וויתר על הניסיון להתמודד במאמץ וביצירתיות עם המגבלות הווקאליות שלו. ייאמר לזכות ההופעה בפסטיבל הפסנתר שבחלק הראשון שלה, זה שבו חנוך הופיע רק עם הפסנתרן הנצחי שלו משה לוי, חנוך לא דיבר את השירים. הוא שר אותם. בחלק מהמקרים זה עלה יותר יפה ובחלק מהמקרים פחות. לפעמים הוא נשמע סמכותי, כמו אריה מבוגר (וגם כועס, או לפחות מוטרד), ולפעמים הסמכות המיוחלת היתה רחוקה מלהתהוות. אבל חנוך שר. היתה דינמיקה מוזיקלית מסוימת בביצועים שלו.

בחלק השני של ההופעה, זה שבו הצטרפה אליו הלהקה שלו, השירה של חנוך דמתה יותר לשירה שלו בהופעות החשמליות הרגילות שלו. מאומצת, ניחרת, דיבורית. גם הצליל שהפיקה הלהקה היה לא אטרקטיבי, פסאודו בלוזי. היו שניים או שלושה ביצועים ממש גרועים ("איך זה את" ו"לאה" בלטו לרעה), שהביצוע מחמם הלב של "מציצים" לא לגמרי פיצה עליהם. ואז, בצורה שאני לא יכול להסביר, הכל השתנה בשיר הלפני אחרון, "האמת הפשוטה". שיר לא מזהיר, אבל הלהקה מצאה את התדר שלה, והשירה של חנוך התכיילה אף היא, ולפתע פתאום התרקם לו איזה גרוב רולינג־סטונסי. עד כדי כך. זה היה השיר האחרון ומחיאות הכפיים הסוערות, שהיו מוצדקות לחלוטין אחרי השיר הזה וקצת פחות מוצדקות ביחס להופעה כולה, החזירו את חנוך ולוי להדרן, שבו הם ביצעו נהדר את "עצים" של חנוך ואיינשטיין. סיום נפלא להופעה שיכלה להיות יותר מוצלחת.

את הדיווח על ההופעה של איתמר רוטשילד חייבים לפתוח בציון העובדה שזאת היתה ללא ספק ההופעה המשופמת ביותר בפסטיבל הפסנתר. גם לרוטשילד עצמו וגם לארבעת חברי הלהקה שלו (הפסנתרן טל הפטר, הבסיסט אדם שפלן, המתופף איתי קויפמן והאקורדיוניסט אסף תלמודי) יש שפם (ולשלושת האחרונים גם זקן). משעיר. עובדה פחות מטלטלת, אבל לא בלתי חשובה, היא שההופעה הזאת היתה גם ההופעה הכי טובה שראיתי בשלושת הימים הראשונים של הפסטיבל. זה לא אומר שהיא באמת היתה הכי טובה. ראיתי בערך תשיעית מההופעות שהתקיימו בפסטיבל בשלושת הימים האלה. בואו נסגור פשוט על הופעה נהדרת, בלי תחרות עם הופעות אחרות.

מוטי מילרוד

זאת היתה אחת מאותן הופעות שבהן הכל קורה כמו שצריך ואף למעלה מכך, והיא הבליטה את האיכויות הלא מאוד מצויות של רוטשילד, שהוציא לפני כמה חודשים את אלבומו השלישי "בין שקיעה ובין זריחה". את היופי המדוד של הכתיבה וההגשה שלו. את נוכחותו החזקה של השקט בשיריו. את צלו של הדיסוננס, שמרחף תמיד מעל המנגינות שלו כשם שאיזושהי מרירות מלווה את הטקסטים שהוא כותב.

יותר מכל ההופעה הדגישה את המפגש הפורה והמאוזן שמתקיים אצל רוטשילד בין טקסט למוזיקה. העובדה שיש דגש על טקסט, ושהמוזיקה בבסיסה מינימליסטית, לא אומרת שהמוזיקה היא משרתת פונקציונלית וחיוורת של הטקסט. האיכות הזאת הורגשה ביתר שאת ב"סיפור אהבים" של דוד אבידן. רוטשילד הלחין אותו במונוטוניות ליאונרד־כהנית השואפת לאפקט מהפנט, ומשהו מהתחושה הזאת אכן נדלק באמצע הביצוע, כשהמלים של אבידן הצטברו לכדי אשד רב עוצמה. הטקסט היה הגיבור של הרגע, אבל אז רוטשילד הפסיק לשיר, ובאותה שנייה כל אחד מארבעת הנגנים הפיק מהכלי שלו משפט מוזיקלי או צליל מעניין, והשיר גלש בטבעיות לפרק אינסטרומנטלי קצר ויפה.

מוטי מילרוד

רוטשילד לא שר את הלחן היפה שלו ל"ימי הקיץ" של חנוך לוין, אבל רוחו של לוין שרתה מעל כמה מהשירים ומקטעי הקישור. לפני השיר "אני מתגעגע", שמתחיל במשפטים "אני מתגעגע לכל המקומות בהם אף פעם לא ביקרתי", רוטשילד דיבר על הכמיהה לנסוע הרחק מכאן ועל הפנטזיה שהבריחה הזאת היא הדרך אל האושר. "וכשאני אומר אושר אני מתכוון לסבל", הוא הבהיר, "אבל סבל קצת יותר אירופאי, קצת פחות ינון מגלי".

האורח נעם רותם, שעלה קצת אחרי אמצע ההופעה והרס את הסטטיסטיקה המושלמת של בעלי שיער פנים על הבמה, אמר לרוטשילד "עד עכשיו מאוד יפה. מאוד מאוד יפה". רותם, שהפיק את אלבומו האחרון של רוטשילד, הוא לא מתבונן נטול פניות, אבל העדות שלו היתה מהימנה. רותם ורוטשילד שרו כמה שירים ביחד וביצעו בהדרן, רק הם והגיטרות, את "עזרה בדרך" של רותם. כשנראה היה שהנה מדליקים את האורות, חשבתי שזאת היתה הופעה מצוינת אף על פי שרוטשילד לא ביצע את הלחן הנהדר שלו ל"שיר לאבי הקירח".

ואז הוא שר גם את השיר הזה.

פסטיבל הפסנתר. שלום חנוך, איתמר רוטשילד. מוזיאון תל אביב, 23-22.10



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו