בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת אלבומים

החדשים של "יו לה טנגו", ג'וליה הולטר ופטיט נואר

האלבום החדש של "יו לה טנגו" סתמי כצפוי, ג'וליה הולטר מצמררת בשירים שהם יופי צרוף והסאונד של פטיט נואר מהוקצע ומעודן. שלושה אלבומי אינדי חדשים

5תגובות
להקת יו לה טנגו
Dusdin Condren

"יו לה טנגו"

מאחר שזאת להקת פולחן במחוזות האינדי כבר 30 שנה, קפצתי על ההזדמנות לנעוץ סיכה בבלון הזה. רק אתמול נחשפתי להצדעה של מאייר קומיקס שסיפר בפריימים משעשעים ביותר את סיפור הערצתו האובססיבית לחבורה שהגיחה מהובוקן ניו ג'רזי. אין לי מושג על מה המהומה. נחשפתי אליהם בשנות ה-90 יחד עם כל גל הפוסט־רוק ש"יו לה טנגו" לא באמת שייכים אליו. נהניתי במידה מאלבומים מהתקופה כדוגמת "Electr-O-Pura" מ-1995 והזכירו לי גרסת לואו־פיי ל"סוניק יות'" עם נגיעות אלט־קאנטרי מבאסות, ולכן העדפתי להישאר עם "סוניק יות'" עצמם, וזנחתי את "יו לה טנגו". האזנה רטרואקטיבית עכשווית לדיסקוגרפיה הענפה שלהם קצת הרסה לי את התיאוריה (שהם גרועים). "Painful" מ-1993 לא רע. "The Sounds of the Sounds of Science" מ-2002 אפילו ממש טוב אבל זה לא נחשב כי זה אלבום קונצפט אינסטרומנטלי על קיפודי ים וחסילונים. שיט, גם "Summer Sun" מ-2003 טוב. וגם "Popular Songs" מ-2009. עם זאת, שאר 402 האלבומים נעים בין סתמי לממש דוחה, והאלבום החדש נשמע כמו "בל אנד סבסטיאן" המשמימים עם נגיעות סיקסטיז פולקיות וכאמור אלט־קאנטרי לבתי קפה שרק מדרדרים את העניינים עוד יותר. קאבר הקאנטרי־סקיפל ל"Friday I'm in love" של ה"קיור" כופה עלי להזכיר שוב את סצינת ריסוק הגיטרה מ"בית החיות", ומאפשר לי למרות הכל להתלונן שזאת להקה אוברייטד ולמלמל לעצמי שכולם צריכים להפסיק לשמוע אותם ולהתחיל לשמוע את להקות סצינת הניינטיז של לואיוויל, קנטאקי ("סלינט", "רודאן", "רייצ'ל'ס", "ג'ון אוף 44", "אליוט") אף שמוזיקלית זה לא באמת קשור.

יו לה טנגו עטיפת האלבום

"יו לה טנגו" – "Stuff Like That There" (מטאדור)

ג'וליה הולטר

ג'וליה הולטר
Tonje Thilesen

נעבור לחוף המערבי ונפגוש את המלחינה והמולטי־אינסטרומנטליסטית מלוס אנג'לס. היא משכה את תשומת לבי כבר ב-2008 כשהופיעה באחד מהאלבומים בסדרת

"4 Women No Cry" של הלייבל הברלינאי האיכותי מוניקה אנטרפרייז. אז היא נעלמה לי ונזכרתי שהשם שלה נשמע לי מוכר כשיצא אלבומה הקודם, "Loud City Song" ב-2013 שריגש אותי מאוד ומיד אחריו האזנתי בהתלהבות למה שהוציאה לפני כן. הולטר חצבה לה נישה ייחודית באוקיינוס של אינדי המוזרות הגלובלי. בעוד שאצל חלק משכנותיה (גרופר, זולה ג'יזס) המצוינות כשלעצמן הדגש הוא על אינדי־פופ אלקטרוני, הולטר משלבת את האלקטרוניקה בכלים קלאסיים ובמהלכי הלחנה ותזמור שנוגעים בקלאסי־מודרני, באוונגרד ובאינדיווידואליזם בלתי ניתן לתיוג. כל אלה נוכחים באלבום החדש, אבל הוא עדיין נקודת מפנה מפילת לסת, מאחר שהכף במקרה שלו נוטה באופן משמעותית יותר מתמיד לכיוון הפופי. פופ שנע בין הקאמרי לסימפוני. היא עדיין לא לחלוטין מחוייבת למבנה של בית־פזמון, אבל מה שהיו פעם יצורים (יפהפיים, לפעמים מלחיצים) הפכו כעת לשירים. המסגור הפופי סוף סוף פותר לי את מי הקול שלה הזכיר לי כל השנים: את שתי השרות! שרה קראקנל מ"סנט אטיין" ושרה בלאקווד מ"דאבסטאר". בקטע המלנכולי והמצמית "?How Long" היא נשמעת כמו הכלאה של בלאקווד עם ניקו מ"ולווט אנדרגראונד". "Sea Calls Me Home” עושה צמרמורות מרוב שהוא מזכיר את שתי השרות מתערבבות וכשנכנס סקסופון שמשיט אותי היישר אל חופי קייט בוש של האלבום הראשון. יופי צרוף.

ג'וליה הולטר עטיפת האלבום

ג'וליה הולטר – "Have You in My Wilderness" (דומינו)

פטיט נואר

פטיט נואר
Kent Andreasent

פטיט נואר הוא שם הבמה של המפיק/סינגר־סונגרייטר יאניק אילונגה שנולד בבריסל להורים מאנגולה וקונגו ועבר אתם לקייפטאון בגיל שש. כתוב בספוטיפיי שהוא מכנה את המוזיקה שהוא עושה "נואר וייב" וזה בהחלט שם מתאים, גם בגלל האווירה הסינמטית־טריפ־הופית האפלולית, וגם בגלל השימוש, העדין, במוטיבים של מוזיקה מסורתית אפריקאית (כאילו, "נואר"?, שחור יעני? היי, הוא המציא את זה לא אני!). לחלק של ה"וייב" אתייחס מיד. ספוטיפיי גם מספרים, לתדהמתי, שהוא היה בכלל בלהקת מטאלקור בעלת שם מטאלקור הו־כה־אופייני, "Fallen Within" ואז שמע את קניה וסט וחייו השתנו. חיפשתי את "Fallen Within" כדי לצחוק על איזה גרועים הם אבל מצאתי שתי להקות אחרות מארצות אחרות עם אותו שם, ולא את הלהקה של אילונגה, אז יכול להיות שנפלה טעות. גם שתי הלהקות האחרות גרועות, אז היה מצחיק בכל זאת. או קיי, אמרתי שאתייחס ל"וייב". הסאונד של פטיט נואר מאוד עכשווי מצד אחד, ומזכיר טווח שלם של שימוש, במסגרת של מה שהוא בכל זאת אינדי בסופו של דבר, באלמנטים מסורתיים, אם זה במובן האתני, ואם זה במובן של טיפה ג'ז. ופה הוא קצת מזכיר פטיט אחרת, פטיט מלר. אבל הדבר הדומיננטי במוזיקה שלו מחזיר אותנו למשהו שניצב בין הפאנק־Fאנק

והסינת־פופ, שניהם מתחילת האייטיז. למשל להקות כמו "ריפ ריג אנד פאניק" ששילבו פוסט־פאנק עם ג'ז, גב מרתק לקולה של הסולנית ננה צ'רי. אבל פטיט נואר הרבה יותר מהוקצע ומעודן מהם, מה שמושך כאמור לכיוון הסינת־פופ. זה מגיע לשיא בשיר היפה באלבום, "Just Breathe", שהשירה בו מזכירה בטירוף שילוב של "טירס פור פירס", בונו ועוד מישהו שזה מזכיר אותו עוד יותר וזה ישגע אותי עכשיו ואני אזכר שנייה אחרי שהביקורת תרד לדפוס. כדי להירגע חלקית אחלוק שבשיר "בסט" הוא מזכיר את פול וולר. אבל גם את ההוא שעומד לי על קצה הלשון. אולי הסולן של "בלאקמאנג'"? יש מצב אבל אני ארפה מזה. קיצר, אלבום טוב שלצערי נחלש טיפה בחציו השני.

פטיט נואר
Travys Owen Yannick

פטיט נואר – "La Vie Est Belle/Life is Beautiful" (דאבל סיקס רקורדינגס)

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו