בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המארז החדש של דילן: יותר מדי גרסאות לא מעניינות לשירים גדולים

מי שקיווה לביצועים מצוינים שמציעים הגשה שונה לשיריו של בוב דילן, עשוי להתאכזב מהקופסה החדשה בסדרת הבוטלגים "The Cutting Edge", המתעדת את שיא הקריירה שלו, השנים 1966־1965

4תגובות
עטיפת "The Cutting Edge", קופסה שמתעדת את תקופת השיא בקריירה של דילן, השנים 1966-1965

הביקורת הזאת נכתבת ביד אחת, בעוד היד השנייה מלטפת את מארז התקליטים המחומש "The Bootleg Series Volumes 1–3" — הקופסה הראשונה בסדרת הבוטלגים של בוב דילן, שיצאה ב–1991. מאחר שהיא היתה יקרה מאוד קנינו אותה ביחד, בשתי משכורות חיילים. בעבור דילניסטים מושבעים, ותיקים או בתחילת דרכם, היה לה ערך היסטורי — זאת היתה הפעם הראשונה שדילן הוציא בצורה רשמית הקלטות שחלקן הסתובבו בשוק הבוטלגים במשך עשרות שנים. אבל עם כל הכבוד לערך ההיסטורי, מה שהצדיק את ההשקעה הלא מבוטלת היתה המוזיקה עצמה.

לשמוע את דילן בן ה–22 מקריא בהופעה ללא ליווי את "מחשבות אחרונות על וודי גאתרי", נחשול אינסופי של מלים מחשמלות על אלילו הגוסס, שעד אז הכרנו רק כטקסט מודפס בספר. או להתוודע ל"Blind Willie McTell" — שיר על אליל נוסף של דילן, שהוקלט ב–1983 אבל משום מה, אף על פי שזה ללא ספק אחד משיריו הגדולים של דילן המבוגר, לא נכלל באלבום "Infidels" וחיכה שמונה שנים עד שקופסת הבוטלגים תחשוף את הזהב שמתחת לאבק. ואלה רק שתי דוגמאות. היו בקופסת הבוטלגים הראשונה עוד הרבה מאוד שירים נהדרים ולא מוכרים. זאת היתה תיבת אוצר.

בוב דילן
Don Hunstein

אחריה באו תיבות נוספות, עם ערכי אוצר משתנים. סדרת הבוטלגים נהפכה לתת־תעשייה. בתחילה, האלבומים האלה יצאו בטפטוף איטי (הפרק השני יצא שבע שנים אחרי הקופסה הראשונה, הפרק השלישי ארבע שנים אחרי השני), ובשנים האחרונות הקצב מתגבר לכדי אלבום בשנה פחות או יותר. הדרישה לחומרים ישנים־חדשים של דילן אף פעם לא נגמרת. ב–2013 יצא אלבום כפול ובו הקלטות שלא נכנסו לאלבום "Self Portrait", בשנה שעברה ראתה אור קופסה של שישה דיסקים ובה כל החומרים שמהם הורכב האלבום "The Basement Tapes", ועכשיו רואה אור המארז המונומנטלי מכולם: "The Cutting Edge", קופסה שמתעדת את תקופת השיא בקריירה של דילן, השנים 1966-1965.

המוצר הזה, החלק ה–12 בסדרת הבוטלגים, יוצא בשלוש גרסאות, מהקל אל הכבד בצורה שלא תיאמן. גרסת ה–"Best of" כוללת שני אלבומים בלבד ובהם מבחר של 36 שירים, המיטב מתוך ים חומרים עצום. גרסת מיטיבי הלכת כוללת שישה דיסקים, שאחד מהם מוקדש כולו לביצועים שונים של "Like a rolling stone". הגרסה האחרונה, המפלצתית, מחזיקה 18 דיסקים ובהם כל שיר, כל שרבוט, כל כחכוח וכל שיעול שדילן הקליט מתחילת 1965 עד תאונת האופנוע המפורסמת ביולי 1966.

בוב דילן
Jerry Schatzberg / trunkarchive

על מכולת ה–18, שעולה כמעט 400 דולר, הוחלט מראש לוותר. למי יש זמן או כסף לזה. אבל הקופסה המשושה נראתה כמו אופציה מעניינת. אולי בקנייה משותפת, כמו קופסת הבוטלגים הראשונה. גרסת שני דיסקים נראתה מצומצמת מדי, לא הולמת את גדולתה של המוזיקה. לדילן היו עוד תקופות מוזהבות (1975-1974 למשל, עם האלבומים "Blood on the tracks" ו"Desire"), אבל מה שהוא עשה בשנה וחצי שבין תחילת 1965 לאמצע 1966, ותועד באלבומי המופת "Bringing it all back home", "Highway 61 revisited" ו"Blonde on blonde", היה רצף יצירתי דחוס ומדהים. דילן התפתח והשתנה בקצב מרהיב. הוא לא נשאר שנייה אחת באותו מקום, ולא משנה כמה תקף ומרתק וחלוצי המקום הזה היה. השוו בין "Subterranean homesick blues" (ינואר 1965) ל"Visions of Johanna" (פברואר 1966) — יבשת ענקית מפרידה בין הצליל, הקול, הכתיבה והלך הרוח של שני השירים האלה. שניהם מופלאים בצורות כל כך שונות. לנוכח חד־פעמיותה של התקופה הזאת ביצירתו של דילן, שישה דיסקים לא נראו כמו תיעוד מוגזם, אלא כמו נתח ראוי לנעוץ בו שיניים.

אבל מתברר שזה לא נכון. לפני הזמנת המארז המשושה הוחלט בכל זאת לדגום את אלבום המיטב הכפול. אולי הוא יוציא את החשק להקדיש זמן וכסף לגרסה המקיפה יותר? זה בדיוק מה שהוא עשה. "The Best of the Cutting Edge" כולל יותר מדי גרסאות לא מעניינות לשירים גדולים, ואם זה המצב בדיסק הכפול אפשר רק לנחש מה קורה בקופסה המשושה, שבה יש כמה ביצועים לכל שיר. לכך צריך להוסיף את העובדה שהמארז החדש, ולא משנה באיזו גרסה, כמעט לא כולל שירים שלא ראו אור, אלא רק ביצועים חלופיים לשירים מוכרים. זה לא היה כך בתחילת ימי סדרת הבוטלגים. בקופסה הראשונה, ההיא מ–1991, היו הרבה מאוד outtakes – שירים שלא נכנסנו לאלבומים מסיבות כאלה ואחרות. בפרקים הבאים בסדרה, לרבות הקופסה הנוכחית, יש רוב מוחלט ל–alternate takes, גרסאות חלופיות. זה הבדל גדול מאוד לרעת המוצרים החדשים בסדרה, וביחד עם ריבוי הביצועים הבינוניים הוא הופך את ההשקעה בגרסה המשושה ללא כדאית.

Daniel Kramer

אלא אם כן אתם דילניסטים חסרי תקנה שמחפשים את אפקט "הנפח המנומש". מי זה הנפח המנומש? או. הוא מופיע פתאום באמצע השיר "Tombstone Blues". "The blacksmith with freckles after torturing a thief / looks up at his hero the commander in chief". רגע, מה פתאום נפח מנומש? בשיר שאנחנו מכירים ואוהבים זה יוחנן המטביל שמענה את הגנב ואחר כך מביט במפקד. אבל דילן אהב כידוע לשחק עם הטקסטים שלו, ומתברר שבאחת הגרסאות של "Tombstone blues" הבליח לרגע (ואחר כך נזנח) הנפח המנומש. הקופסה החדשה מעניקה לו ממשות מאוחרת, ויש להניח שיהיו מעריצים שיתענגו על כך. מצפות להם עוד הרבה שמחות כאלה. כמעט בכל שיר בגרסת האלבום הכפול יש שינויים קטנים בטקסט.

אבל מי שלא מסתפק באפקט הנפח המנומש ומקווה לשמוע ביצועים מצוינים, כאלה שלא משתווים למקור אבל מציעים הצעה מעניינת אחרת, עשוי להתאכזב מרוב החומרים שנחשפים בקופסה החדשה. "Tombstone Blues" עצמו הוא המחשה טובה לכך. התנופה המתגלגלת והפרועה של גרסת האלבום נעדרת מהביצוע שנכלל במארז. גם הארס הווקאלי של דילן נוכח בצורה דלילה במיוחד. עגלת אמריקנה בלוזית משתקשקת, שום דבר מיוחד. כך קורה ברוב השירים באוסף הכפול.

בוב דילן
Don Hunstein

מהבחינה הזאת יש רגע משעשע בשיר "Mr. Tambourine man". הביצוע שנכלל באלבום החדש לא משכנע מהרגע הראשון, ובשלב כלשהו הוא ממש מתחיל לדשדש ואפילו לעצבן את האוזן. כמה שניות אחרי שהמחשבה הזאת קופצת לראש, דילן עוצר את ההקלטה ואומר למפיק שלו: "אני לא יכול, אני לא יכול, התיפוף מוציא אותי מדעתי". ברמה המחקרית יש כאן רגע מרתק: התופים עיצבנו את דילן, ובצדק, ולכן הביצוע שנכנס בסופו של דבר לאלבום היה ביצוע נטול תופים. חבל שאין כמעט עוד רגעים מאירי עיניים מהסוג הזה במארז החדש, לפחות לא באוסף הכפול מתוכו.

למרות הרושם הכללי הלא מלהיב, יש בגרסה המקוצרת של המארז כמה קטעים נהדרים. "Desolation Row", עם גיטרה אקוסטית וקונטרבס, נשמע כאילו הוא לקוח מ"Astral weeks" של ואן מוריסון ואין שנייה אחת שהיא לא יופי צרוף ב–11 הדקות שלו. הביצוע ל"Visions of Johanna" מאלף. אנחנו רגילים לשמוע את השיר נפרש בסבלנות, בקצב מדוד ובתאורה אפלולית־מרצדת. זה הראש של "בלונד און בלונד", האלבום שממנו השיר לקוח. אבל הגרסה שמופיעה במארז החדש שונה בתכלית: הרבה יותר מהירה וקצבית. לא יותר אינטנסיבית, אבל אינטנסיבית בצורה אחרת לחלוטין. כאילו היא הוקלטה ל"הייוויי 61", האלבום שלפני "בלונד און בלונד". בשביל גרסאות כאלה המציאו את סדרת הבוטלגים. חבל שבמוצר הנוכחי בסדרה אין הרבה מהתוקף הזה.

בוב דילן. "The Best of the Cutting Edge 1965-1966: The Bootleg series vol. 12". קולומביה. יבוא: אן-אם-סי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו