בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע

הצעקה התענוגית של מונק, תלוניוס מונק

פסטיבל ג'ז תל אביב הרים ערב נהדר עם יצירות המופת של מונק, בביצוע ההרכב הלונדוני הקלאסי של טוני קופי וההרכב של האחים תלמודי שהציעו גרסה כלית וקצבית משלהם

2תגובות
הרביעייה הבריטית של טוני קופי אתמול בפסטיבל הג'ז בתל אביב
אברהם קביליו

"מזל שמונק נולד, תכלס", אמר הסקסופוניסט אייל תלמודי לקראת סוף ערב ההופעות הזה, דקה ועוד רבע שעה לפני חצות. אם קהל הג'ז היה קצת יותר קולני, קצת פחות עצור בגינוניו, ייתכן שרבים מהאנשים שהיו באולם היו צועקים בחזרה "תכלס!" כי זה מה שאנחנו מרגישים. המוזיקה שתלוניוס מונק השאיר אחריו היא אחד האוצרות הגדולים של הג'ז, אם לא אחד הנסים הגדולים שקרו למוזיקה במאה ה–20, ויובל המאה להולדתו של מונק הוא סיבה להפליג בחגיגות, שלא לומר להתחרע.

לפני שלושה שבועות, בפסטיבל הג'ז של לונדון, הרכב אחד ניגן במשך שש שעות את כל המוזיקה שמונק הלחין — כ–70 קטעים, שכמעט כל אחד מהם הוא יצירת מופת קטנה. פסטיבל ג'ז ישראלי לא יכול כמובן להרים הפקה גרנדיוזית כזאת, אבל פסטיבל ג'ז תל אביב עשה כל שביכולתו הצנועה והרים ערב נהדר שכלל שתי הופעות מחווה למונק: אחת של הרכב ישראלי, השנייה של הרכב אנגלי.

ולא סתם הרכב אנגלי, אלא זה שניגן בפסטיבל הלונדוני את כל 70 הקטעים של מונק. העובדה הזאת התבררה לי רק אחרי ההופעה, והיא לא היתה מפתיעה. כי ברגע שהסקסופוניסט טוני קופי ושלושת הנגנים שאתו התחילו לנגן, היה ברור שהמוזיקאים האלה מכירים את מונק בצורה העמוקה ביותר.

קופי הוא סקסופוניסט מעולה, שניווט את הפראזות שלו בדייקנות ובתנופה בהתאם לקואורדינטות העקמומיות והזוויתיות של מונק, וגם אם לעתים הוא עיגל את הפינות, מפני שהוא בבסיסו נגן מסורתי, הוא עשה את זה במוזיקליות יוצאת דופן ועל כן השיג לעצמו רשיון לעגל את מונק.

רביעיית טוני קופי
אברהם קביליו

חברי הלהקה של קופי, ובעיקר הפסנתרן ג'ונתן ג'י והמתופף רוב יאנג, הדגימו בנגינה שלהם את כפל המשמעות של המלה Play — לנגן ולשחק — שהיא אחת מתכונות היסוד של המוזיקה של מונק. היה תענוג לראות את החיוכים שג'י ויאנג החליפו ביניהם תוך כדי נגינה. מה שהחיוכים האלה אמרו היה "אנחנו מרגישים כרגע כמו ילדים שהתמזל מזלם לבלות במגרש המשחקים הכי טוב שקיים". רק שהילדים האלה יודעים לנגן, כלומר לשחק. לנגן־לשחק.

והרפרטואר! אחרי שניגנו בלונדון את כל הקטעים של מונק, קופי ואנשיו יכלו לעשות ככל העולה על רוחם. הם יכלו להרכיב הופעה שמושתתת רק על הקטעים המוכרים של מונק, או לחילופין להנחית עלינו רק את הקטעים העלומים ביותר. הם בחרו בדרך אמצע מוצלחת, עם נטייה לחומר הפחות שגור. הם לא ויתרו על "Round Midnight", אבל לצדו הם ניגנו קטעים רבים שלא זכינו לשמוע בארץ בביצוע חי, בוודאי לא ברמה כל כך גבוהה. היו שם קטעים שכל חובב מונק מכיר ("Misterioso", "Ugly Beauty", "Think of one") וגם קטעים כמו "Break's sake" ו"Light Blue", שצריך לחפור יותר עמוק כדי להגיע אליהם.

והיה "Crepuscule with Nellie" (בין השמשות עם נלי), הצהרת האהבה המופלאה של מונק לאשתו. מלים לא יכולות אפילו להתחיל לתאר את יופיו ועמקותו של הקטע הזה, והביצוע של קופי ושותפיו היה נהדר. קופי אמר שהוא לא יכול לדמיין הופעת מחווה למונק בלי הקטע על נלי, מכיוון שאי אפשר לדמיין את הקריירה ואת המוזיקה של מונק בלי התמיכה הקריטית שלה.

בזמן שהוא ניגן קיוויתי שהוא יגלה מקוריות וייצא לקטע אלתור — דבר שלא קיים ביצירה המקורית, שכל כולה כתובה. הוא לא עשה את זה, אבל עצם האפשרות לקוות שזה יקרה, תוך כדי האזנה לקטע בלייב, היתה זכות, כמו ההופעה כולה. "This is an ultimate pleasure", אמר קופי לקהל כמה פעמים בזמן ההופעה. כך גם אנחנו הרגשנו.

כשהמוזיקה יצאה מהאלמנט שלה

"בין השמשות עם נלי" היה אחד משני הקטעים היחידים שנוגנו גם בהופעה של קופי וגם בהופעת המחווה הישראלית למונק, בהנהגתו של אייל תלמודי. תלמודי ניגן בקטע הזה בקלרינט ואחיו אסף תלמודי ניגן באקורדיון — סטייה משמחת מהצליל הג'זי המוכר, בעיקר אחרי ששעתיים קודם לכן כבר שמענו את "נלי" בביצוע ג'זי מסורתי שאי אפשר להתחרות בו.

ההרכב שהאחים תלמודי העמידו התייצב על קו התפר שבין הג'ז לבין עולמות אחרים, בין החצוצרה של ספי ציזלינג והקונטרבס של גלעד אברו לבין העוּד של גרשון וייסרפירר והאקורדיון של תלמודי. לא פשוט להעביר את המוזיקה של מונק אל סביבה כזאת, וכשהמעבר הזה כלל שינויי מקצב מובהקים לכיוון של מוזיקה בלקנית/ג'מייקנית למשל, התחושה היתה שהמוזיקה יוצאת מהאלמנט שלה.

כך קרה לעתים גם בקטעי האלתור, למשל של הגיטריסט עוזי פיינרמן. פיינרמן חי ונושם את את מונק. אפשר היה לשמוע את זה בבחירת הצלילים שלו. אבל בקטעי האלתור — להבדיל מנגינת הליווי — הוא נשמע כמו מישהו שחוזר אל נעוריו במגמה לג'ז, ולא כמו מישהו שמניח את ההשראה של מונק בתוך הנגינה האורגנית שלו.

אבל כל ההסתייגויות האלה התפוגגו בצורה מיידית בכל פעם שההרכב ניגן את המנגינות של מונק או הסתובב באזור הקרוב אליהן, וזה מה שקרה במשך רוב ההופעה. המפגש הישיר בין ההרכב הכֶּלי הלא שגרתי לבין המלודיות הגאוניות — זה היה הדבר. התלמודי'ז ניגנו את המנגינות האלה בתיאום מעורר התפעלות, בהתלהבות גורפת, מונעים על ידי הסווינג המצוין שהנהיגו המתופף אביב כהן והקונטרבסיסט גלעד אברו.

"Brilliant Corners" הבשרני והאדיר היה שיאה של ההופעה. Ultimate Pleasure. וגם אם העונג מההופעה כולה היה פחות מוחלט מאשר בהופעה הקודמת, תלמודי שיקף לא רק את ההרגשה שלו כשאמר, במשלב לשוני מעניין, "כיף פה כעת".

פסטיבל ג'ז תל אביב, הערב השני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו