ג'ורדי קל? זה בזכותם: "רו טייפס" ארזו את אבולוציית הביט באלבום - ביקורת מוזיקה - הארץ

ג'ורדי קל? זה בזכותם: "רו טייפס" ארזו את אבולוציית הביט באלבום

היום כל ילד בישראל יודע מהו ביט, לא מעט בזכות הלייבל העצמאי "רו טייפס". האוסף החדש שיוצא במלאת עשור להיווסדו, שזור מיניאטורות גרוב עשירות - שמוכיחות איך הפך עם השנים למעבדה מוזיקלית מסעירה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מימין: ריג'ויסר, המנוע מאחורי "רו טייפס", ומיכאל כהן שחתום בלייבל
בן שלו
בן שלו

כמעט בכל אלבום יש קטע שהוא מעין תקציר מנהלים, סיכום הדברים במספר תווים מינימלי. תקציר המנהלים של "Puzzles Vol. 3", האוסף החדש שמוציא הלייבל "רו טייפס" ("Raw Tapes") במלאת עשר שנים להיווסדו, הוא הקטע "Time to Talk" של הקלידן נעם חבקין, שקורא לעצמו נומוק (Nomok). ארבע הדקות האלה לוכדות בצורה נהדרת את מהותו של האוסף ואת דמותה העכשווית של חברת התקליטים העצמאית.

"Time to Talk" מתחיל די סטנדרטי, עם מקצב היפ־הופ גנרי ועליו עיטורי קלידים עדינים ונאים. המקצב המעוטר חוזר על עצמו כמה פעמים, אחר כך מתחולל טוויסט קטן שמדגיש את הבס והמלודיה, ואז המוזיקה מתכנסת שוב אל מקצב ההיפ־הופ. התחושה היא שכאן זה עומד להיגמר, וזה בסדר. נשמע כמו רצועה זעירה וחביבה. אבל אז נומוק מדומם את המקצב ולוקח אותה למקום שונה לחלוטין. הסינתיסייזר שלו מנגן רצף של אקורדים שמבקיע מבעד לאופק הצפוי של הקטע, ומגלה אופק אחר, רחב וצבעוני יותר. פתאום הסיפור הוא לא הקצב, אלא ההרמוניה והגוון של הצליל. הם לא בדיוק מתיישבים זו עם זה. ההרמוניה, ביחד עם הקול האנושי שמבליח להרף עין, משרה תחושה ג'זית-סטיבי-וונדרית, ולעומת זאת הצליל הנוצץ-מטאלי לקוח מפופ המצעדים המסונתז של שנות השמונים. אבל השידוך הכביכול שגוי הזה עובד נהדר. הבלבול מחזק את התחושה המרוממת שמתהווה בשל הטיפוס של ההרמוניה.

המהלך שנרקם בקטע היפה הזה — מהמקצב אל ההרמוניה — הוא שיקוף של המהלך העקרוני שהתרחש בתקופה האחרונה בפעילותו של "רו טייפס". כשהלייבל התחיל לפעול, בסוף העשור הקודם, הוא מילא נישה מיותמת במוזיקה העצמאית בישראל — הנישה של הביט, הוא המרכיב האינסטרומנטלי בשירי היפ־הופ ופופ אלקטרוני.

היום אפשר להסביר מהו ביט לכל ילד בן שבע. ביט זה מה שג'ורדי עושה, קל. אבל בסוף העשור הקודם, כש"רו טייפס" התחילו, זה היה מושג קצת ערטילאי. לא היה ג'ורדי, ההיפ־הופ המקומי עדיין לא התעורר, ופופ אלקטרוני לא היה סוגה פופולרית בסצינת האינדי הישראלית, שהעדיפה אז את הסינגר־סוגרייטר. ב"רו טייפס" עשו את הדברים אחרת והציגו סוג אחר של יוצר — הביטמייקר.

"קולקטיב הביטים" — זאת היתה ההגדרה של "רו טייפס" בשנותיו הראשונות, שבהן הלייבל התבלט לא רק בפורמט היצירה האלטרנטיבי שלו (ביחס לזירה המקומית: בעולם היתה סצינת ביטים מפותחת) אלא גם בפעלתנות הקודחת שלו. כמעט בכל חודש עלה לדף הבנדקמפ של "רו טייפס" אלבום חדש של אחד הביטמייקרים של הלייבל. המוזיקה שלהם נזרקה לכל מיני כיוונים, אבל הבסיס הקצבי והאווירתי היה תמיד היפ־הופ.

עטיפת האלבום

בחמש השנים האחרונות האינדי הישראלי, וגם המיינסטרים, התמלאו בביטמייקרים. ייתכן שזאת אחת הסיבות לכך שאנשי "רו טייפס", ובראשם ריג'ויסר (יובל חבקין), התחילו לחפש אופקים אחרים, הורידו את הרגל מדוושת הביט ההיפ־הופי הכבד והחלו להבליט אלמנטים מוזיקליים אחרים כמו מלודיה והרמוניה. בו בזמן בגזרה אחרת, זו של הג'ז הישראלי, התהווה חיפוש אופקים מקביל: ג'זיסטים שרצו להתבטא בצורה שאינה מחויבת לג'ז התוודעו אל האסתטיקה של הביט וגילו שהם יכולים לשמר בתוכה תחושה ג'זית. "רו טייפס" היה הבית הטבעי בשביל המוזיקאים האלה.

וכך, מתוך ההתמזגות של הביטמייקרים שגילו את הג'ז עם הג'זיסטים שגילו את הביט, "רו טייפס" חישב מחדש את המסלול שלו ונהפך מקולקטיב ביטים למעבדה מוזיקלית בעלת מנעד יותר רחב. התהליך הזה מתרחש כבר שלוש-ארבע שנים, והאוסף החדש — השלישי בסדרת האוספים "Puzzles" (השניים הראשונים יצאו ב–2013 ו–2014) – הוא התיעוד המפורט והמובהק ביותר שלו.

זה מן הסתם לא מקרה ש"תצרפים 3" נפתח עם רצף של קטעים (נהדרים) של אנשי האגף הג'זיסטי ב"רו טייפס": אמיר ברסלר, סול מונק (אביב כהן) וניתאי הרשקוביץ'. זה גם לא מקרה ששני הקטעים הראשונים הם של מתופפים. הסאונד של התופים החיים הוא ההמחשה המובהקת ביותר לשינוי הדוקטרינה של "רו טייפס". חוץ מזה, כשברסלר ואביב כהן מנחיתים את המקלות שלהם על הסנר והמצילות, המלה הברוכה "סווינג" מצטיירת באוויר. לא שהקטעים שלהם כאן הם ג'זיים במיוחד. לגמרי לא. אבל התחושה והרגישות נובעות מהמעיין של הג'ז.

"תצרפים" ממשיך עם קטעים של חברים יותר ותיקים ב"רו טייפס": Mo Rayon" ,"Playdead "באטרינג טריו" (ההרכב היחיד של הלייבל שפרץ לבמות גדולות יחסית), יודקו, ריג'ויסר ואחרים. הרצף של האוסף לא רתום לנרטיב קפדני, אבל באופן כללי ככל שהאלבום נמשך הקטעים נעשים יותר ארוכים, מהורהרים ואלקטרוניים. מאחר שהגישה המוזיקלית של "רו טייפס" היתה ונשארה מינימליסטית (להבדיל מההספק של הלייבל, שנוטה למקסימליזם) — כמעט כל הקטעים באוסף הם מיניאטורות צנועות של גרוב, סאונד ומנגינה. ההצלחה של רוב המוזיקאים המעורבים נובעת מהיכולת שלהם למלא את הצורה הקטנה בתוכן מוזיקלי עשיר למדי. דבר קטן וטוב ועוד דבר קטן וטוב ועוד דבר קטן וטוב. זאת הגישה.

"Puzzles Vol. 3" — זמין להאזנה ורכישה בדף הבנדקמפ של "רו טייפס"

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ