"א־הא" בפארק רעננה: לבי נסק כנשר

בהופעה שהזכירה את "רדיוהד" (כן כן) הוכיחה "א־הא" שהיא להקת פופ אפלה במיוחד. מי שהתייחס לאירוע כקונצרט קלאסי נהנה גם מביצועים מדהימים לשירים לא מוכרים, ובבלדה היפהפייה "סטיי און דיז רואדס״ הבמה נצצה כמו זוהר צפוני

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מורטן הארקט ו"א-הה" בפארק רעננה. 400 דרגות פחות רוקנרול
מורטן הארקט ו"א-הא" בפארק רעננה. 400 דרגות פחות רוקנרולצילום: עופר וקנין

בביקורת על האלבום האחרון של ״א-הא״, ״נוצק בפלדה״ מ–2015, כתבתי: "הפופ שלהם... הוא אפי, חזק, רחב־יריעה כטונדרה קפואה, גותי ומלנכולי, ותתחילו להבין לאן אני חותר פה: 'א־הא' היא להקת מטאל נורווגית במסווה... מדובר באלבום שאין ברירה כמעט אלא לעמוד לצליליו באגרוף מונף השמימה על פסגת הר מושלג. כזה שעוקף בסיבוב כמה וכמה אלבומי מטאל שמנסים להשיג אותו אפקט עם הרבה יותר דיסטורשנים, הרבה פחות כישורי הלחנה וחוסר סיכוי מראש להעפיל לפסגות הפלצט מרסק הלבבות והשנדלירים של הסולן מורטן הארקט".

אני מצטט את עצמי כדי להדגיש את הייחוד של לחזות בתופעת הפופ הזו בהופעה חיה, בפעם הראשונה, הגשמת חלום בן עשורים. מאחר ש"א-הא" מקושרים בתודעה הקולקטיבית בעיקר ללהיט הפריצה משבש תודעת־הנערות ״טייק און מי״ ולאפקט הזהה של יפי התואר של הארקט, קל לשכוח שמדובר בלהקה הרבה יותר מעניינת ומרובדת שמספקת חוויה הרבה יותר עמוקה מנוסטלגיה אייטיזית קופצנית.

לחלק ממי שהיה לו קל לשכוח את זה, היה אולי קצת קשה בהופעה. הם אמנם ניגנו את כל הלהיטים הגדולים, אבל ביניהם היו הרבה שירים למתקדמים, ושמעתי פה ושם קולות אכזבה. זו אכזבה שמקורה לא באיכות ההופעה אלא באי־הבנה פרדיגמטית; זה יישמע מוזר, אולי חילול קודש לסנובים מוזיקליים, אבל ההופעה הזו הכי הזכירה לי באופייה את ההופעה של ״רדיוהד״ בפארק הירקון. ״רדיוהד״ הם הדבר הכי אקספרימנטלי שיש לו קהל שממלא פארקים. ״א-הא״ היא להקת הפופ האפלה ביותר שמסוגלת למלא את פארק רעננה.

"א-הה" ברעננה. קונצרט פופ ארקטי מושלם
"א-הא" ברעננה. קונצרט פופ ארקטי מושלםצילום: עופר וקנין

משהו על מופעי החימום. אדם, תאמינו או לא, הוכיח שלהיטי האייטיז שלו עומדים במבחן הזמן, משתווים למה שנעשה בעולם בתקופה בה נכתבו, ומבוצעים על ידו ועל ידי להקה עוצמתית ומהודקת בהמנוניות מרגשת. השיר החדש שלו, ״בסוף כולם רוצים אהבה״, לא משתווה ל״סוד״ ול״אין מוצא״, אבל הוא מצליח להישמע כאילו אין פער זמן בינו לביניהם, וזה משהו שלא קל לעשות.

אדם במופע החימום. הוכיח שלהיטיו עומדים במבחן הזמן
אדם במופע החימום. הוכיח שלהיטיו עומדים במבחן הזמןצילום: עופר וקנין

על ״החברים של נטשה״ לא אתעכב כי מעולם לא התחברתי אליהם וזה לא יהיה הוגן לשפוט אותם דרך האדישות שלי אליהם. ניגש לעיקר.

ההקדמה הגותית של ״קריי וולף״ מצמררת ועל הבמה עולים שישה נגנים שאף אחד מהם אינו השלישייה של ״א-הא״: מתופף, בסיסט, קלידן, שתי כנריות וצ׳לנית שגם שימשו כזמרות רקע. הם מנגנים על מפלס מוגבה, ואז פוסעים אל המפלס הקדמי שלושת המופלאים, כלומר מורטן הארקט ושני האחרים שרק באמצע ההופעה נזכרתי שלאחד מהם, הגיטריסט, קוראים פר. שזה לא נכון, קוראים לו פול ואקטאר־סבוי וזו בושה שאינני זוכר את שמו כי הוא כותב השירים המרכזי בלהקה. השלישי הוא הקלידן מגס פורוהולמן.

ל״קריי וולף״ מקצב קופצני מתעתע כי מדובר, שוב, בשיר אפי, שכמו לא מעט להיטים של הלהקה כולל קטע מעבר אווירתי, ארוך ומאד לא אופייני לסינת׳־פופ אייטיזי לבני־עשרה. אני צובט את עצמי. ״מיינור ארת׳ מייג׳ור סקיי״ לא נתפס כלהיט ענק בישראל אבל הוא מלא בתנופה מלנכולית, מלכותית ומאופקת. גם הלהקה מאופקת כמעט לאורך ההופעה כולה. רק בשלב מאוחר יחסית מתחילים שטיקים של הפעלת קהל, וגם הם נעשים ב–400 דרגות פחות רוקנרול מאיך שנגיד סטיבן טיילר עושה את זה.

אבל בנקודה הזאת בהופעה אפשר להרגיש שהקהל מרגיש טיפה מרומה שבמקום ריגוש נוסטלגי זול קיבל קונצרט פופ ארקטי מושלם, ונדמה שהארקט חש שהוא לא מקבל את הדחיפה המחבקת מהקהל, ובהתאם לא מחזיר את המקסימום. זה, או שהוא פשוט נורווגי. זה, או שהוא פשוט כל כך חתיך שהוא פשוט צריך רק לעמוד שם ולפתוח את הפה ממנו יוצא אחד הקולות המרטיטים ביותר בפופ.

הקהל
הקהלצילום: עופר וקנין

ב״מנהטן סקייליין״ הוא פתאום שובר דיסטנס ויורד אל הקהל לחצי דקה חטופה שמעוררת היסטריה. אבל זה לא חוזר על עצמו, וזה בסדר גמור: מה שמתרחש רוב הזמן זו פשוט הפריבילגיה לשמוע ביצועים אולטימטיביים, גדולים מהחיים, לשירי הלהקה. ולכן, מי שלא מחכה לקבל רק את הלהיטים ומתייחס לאירוע כאילו היה קונצרט של מוזיקה קלאסית (עם מנצח חתיך במיוחד), נהנה גם מביצועים מדהימים לשירים לא מוכרים.

כל השירים נהדרים. אבל אוריד את עצמי מהעץ הזה כדי לדווח על צמרמורות במהלך ״סטיי און דיז רואדס״, אחת הבלדות היפות בכל הזמנים. הבמה מתנוצצת כמו זוהר צפוני, וזו לא רק התאורה. סולו הגיטרה בסיום של ״קריינג אין דה ריין״ פשוט מצמית בהצלחתו להיות כל כך עדין בסיטואציה של מופע איצטדיוני. איפשהו ביניהם אנחנו זוכים לגלות גם איך נשמעת המלה ״סבבה״ במבטא נורווגי כבד מפיו של מגס.

ב״האנטינג היי אנד לואו״, שיר הנושא של האלבום הראשון, מתחילה הפעלת הקהל בשירה בציבור, אבל לא בצורה תבניתית ומטופשת אלא באופן שהופך למקטע בפני עצמו בתוך השיר שנמשך גם אחרי ההפעלה ומתנחשל לכדי גירסה שרומסת בהוד והדר את הביצוע האולפני המקורי. מכאן ועד הסוף אנחנו בשלב ההפצצה. ״אייב בין לוזינג יו״ מתעלה גם כן על גירסתו האולפנית. אני שר במלוא ריאותי עם יד מונחת על הלב. עובדה.

דווקא בשיר שממנו ציפיתי לביקוע לבבות גרעיני, להיט הפופ־מטאל המפלצתי ״דה סאן אולווייז שיינס און טי.ווי״, יש נפילונת. הכניסה של הקצב אחרי ההקדמה השאנסונית לא חזקה מספיק. דעתי כמעט מוסחת אבל אחרי המעבר האווירתי בשיר, כשאותה כניסה חוזרת על עצמה, זה קורה. ואז ההדרן הראשון הוא ״סקאונדרל דייז״, השיר הסוחף ביותר שלהם. ואז ביצוע מטורף ל״ליווינג דיילייטס״. ואז חותמים עם ״טייק און מי״ ולבי נוסק כנשר ומוצף באהבה קוסמית. ואז בבית אני רואה את התקציר של הטבח שביצעה קרואטיה בארגנטינה שמסתיים בפרצופו המכורכם של מרדונה ביציע. סיום מושלם לחגיגות היום הארוך בשנה.

א-הא, פארק רעננה, חמישי 21.6

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ