האנרגיות של ההיפ־הופ אבדו באילת

נצ'י נצ' וטונה התאמצו למצוא את נקודת החיבור בין הג'ז הישראלי לבין ההיפ־הופ העברי המתעורר, ההופעה של עומרי מור היתה נהדרת והיה תענוג להקשיב לאקורדיוניסט רישאר גליאנו

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אקורדיוניסט רישאר גליאנו
האקורדיוניסט רישאר גליאנוצילום: אברהם קביליו

כשנצ'י נצ' וטונה ירדו מהבמה, לקראת סוף המופע שנקרא "Keep It Real", האם הם הריצו דאחקות על הקהל של פסטיבל הג'ז? אם כן, אפשר להבין אותם. נצ'י וטונה מופיעים בדרך כלל מול קהל צעיר, עומד, שיודע את המלים של השירים שלהם בעל פה (ויש בשירים שלהם המון מלים). אתמול (שני) בפסטיבל הג'ז הם הופיעו מול קהל מבוגר (בהכללה כמובן), יושב, שלא מכיר לפני ולפנים את השירים שלהם. כשנצ'י קרא לאנשים להצטרף בפזמון של שירו "כפרה שלי", וזכה להיענות חלקית ביותר, הוא הוסיף כבדרך אגב "רמה גבוהה של אנשים". היתה שם אירוניה, גם אם לא מהסוג החריף. איך שלא מסובבים את זה, הסיטואציה לא היתה טבעית, לא בשביל שני הראפרים ולא בשביל הקהל.

במופע כולו, ששאף למצוא את נקודת החיבור בין הג'ז הישראלי לבין ההיפ־הופ העברי המתעורר, היה יסוד מאולץ, כפי שאפשר היה לחזות לפי שמו המאונגלז ולפי כותרת המשנה שלו. "מנגנים ג'ז, עושים היפ־הופ". רק לי זה מזכיר את הפרסומת הרדיופונית של הקרן לידידות, בקולו של הרב יחיאל אקשטיין? עושים טוב, נותנים תקווה. אני מתבדח, אבל גם אם ישנה זיקה אמיתית בין הג'ז להיפ־הופ, בוודאי בהקשר האמריקאי, בסיטואציה של פסטיבל הג'ז היא איכשהו לא החזיקה מים. האנרגיות של ההיפ־הופ ואמנות הראפ עצמה, שקשורות קשר הדוק לדינמיקה שבין הראפרים לקהל הטבעי שלהם, אבדו באכסניה האילתית.

המופע של נצ'י נצ' וטונה באילת, אתמול
המופע של נצ'י נצ' וטונה עם קרולינה באילת, אתמולצילום: אברהם קביליו

זה לא אומר שלא היה ממה ליהנות בהופעה הזאת, בעיקר בקטעים שלא התבססו על ראפ. למשל "כפרה שלי" של נצ'י נצ', שרוכב על מקצב בוסה נובה, פתח תקוה סטייל, ויש בו חן וסקס אפיל בכמויות. מוצלחים עוד יותר היו השירים ששרה קרולינה, השניים שביצעה לבדה וגם השיר ששרה עם שאנן סטריט. קרולינה, בניגוד לטונה ונצ'י, היתה באלמנט שלה, והעובדה שלא היו בפסטיבל השנה זמרות מוצלחות אולי העמיקה את הצורך של הקהל לשמוע זמרת מצוינת, ולא משנה אם היא שרה ג'ז או לא. חוץ מזה, היה תענוג להקשיב למוזיקאים, בראשותם של הבסיסט יוסי פיין והקלידן תומר בר (עוד השתתפו המתופף אמיר ברסלר, הסקסופוניסט חגי אמיר, הטרומבוניסט מורן בראון והחצוצרן הלל סאלם). בפרפראזה על העקיצה של נצ'י, אבל בלי שום אירוניה — רמה גבוהה של נגנים.

עומרי מור, שפתח את הערב, הוא השלומי שבן של פסטיבל הג'ז. שבן הוא משתתף קבוע בפסטיבל הפסנתר. כמעט שבלעדיו אין פסטיבל. מור הוא לדעתי שיאן ההופעות בפסטיבל הג'ז בעשור האחרון. אני ספרתי ארבע הופעות בתשע השנים האחרונות. ייתכן שזה יותר מדי, אבל אין ספק שהשנה, לאחר שמור הוציא סוף סוף את אלבום הבכורה שלו, היתה הצדקה להזמין אותו לאילת. לא שהיה צורך בהצדקה הזאת לנוכח ההופעה שלו אתמול, שהיתה נהדרת.

מאחר שהאלבום החדש של מור נסקר כאן לפני כמה ימים, לא חייבים להרחיב שוב על היסודות האיתנים של השילוב שמור עושה בין ג'ז לבין מוזיקה צפון אפריקאית. ההפתעה של ההופעה אתמול, שבה מור ניגן עם אמיר ברסלר (פעם שנייה אתמול) והקונטרבסיסט גלעד אברו, היתה האירוח של אלעד לוי, שמנגן בכינור מזרחי (כלומר, כינור שמוחזק על הברך). לוי ניגן מעולה והתרומה שלו העשירה את המוזיקה. בקטע הקצבי "מרקש", כטוב לבו של מור בצליל ובקצב, הוא פתח את פיו ושר "יעלה יעלה בואי אל גני", לפי הפיוט הידוע. הוא ביטא את המלה "יעלה" כמו "יאללה". יאללה יעלה בואי אל גני.

עומרי מור
עומרי מור באילת, אתמולצילום: אברהם קביליו

בקטע השני בהופעה של האקורדיוניסט רישאר גליאנו, נדמה היה פתאום ששמש במרום זורחת, אף על פי שהשעה היתה רבע לתשע בערב. בגלל הזיקה המפתיעה ל"יוסי ילד שלי מוצלח" כמובן. אולי לא מפתיעה בעצם. כשבמרכז הבמה יש אקורדיון, די ברטט מפוח דומה אחד כדי שנגינה באצבעותיו של מאסטר צרפתי תקפיץ לתודעתנו את "התרנגולים". הלהקה של גליאנו לא הבריקה, וההופעה התנהלה בנתיב צפוי, אבל היה תענוג להקשיב לנגינה של האקורדיוניסט הוותיק: לסאונד היפהפה שלו ולמרחב הביטוי הגדול, שנע מנגינה דשנה מאוד עד לצליל דק וחתולי, דמוי מפוחית. ושוב זורחת השמש במרום. "מפוחית הבאתי לך..." העובדה שסשה ארגוב לא מוכר בכל העולם כאחד מגאוני המוזיקה של המאה העשרים היא בגדר שערורייה.

פסטיבל הג'ז באילת, הערב השני, 28.8

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ