רוק |

מי צריך את המארז המוזיקלי המפלצתי הזה

המארז החדש של להקת "פאבליק אימג' לימיטד" מיותר לגמרי. לג'וני ליידון, ובטח לכם, מגיע הרבה יותר

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'ון ליידון על הבמה
ג'ון ליידוןצילום: Getty Images
אבי פיטשון
אבי פיטשון

מפתיע לגלות שעד השנה אף אחד לא טרח לעשות סרטים תיעודיים על שתי להקות חשובות. רק לאחרונה יצאו "כאן כדי להישמע" על ה"סליטס", הלהקה הכל־נשית שהיתה חלק מהפאנק הלונדוני של 76', ו"התדמית הציבורית רקובה" על "פאבליק אימג' לימיטד", הלהקה שהקים ג'ון ליידון אחרי התפרקות ה"סקס פיסטולס" בינואר 1978.

אלבום הבכורה של "תדמית ציבורית בע"מ" יצא בדצמבר של אותה שנה ובן לילה הפך את ליידון, בשנית, לחלוץ של תנועה מוזיקלית מהפכנית. הפעם זה היה פוסט־פאנק, שמימש כמה הבטחות שהשמיע הפאנק ולא קיים, עם סאונדים שהיו אמיצים לפחות כמו האסתטיקה והרטוריקה.

קצת אחרי אלבומי הבכורה של "סליטס" ו"ווייר", הצטרפו שלושת אלבומי האולפן הראשונים של "פאבליק אימג' לימיטד" – "פיל" – והגדירו מחדש מה אפשרי. "גיליון ראשון" הבליט את הגיטריסט קית לוין, שסגנון הנגינה הרזה, הזוויתי, העצבני ועם זאת הדרמטי שלו השפיע על כל הטווח שבין "סוואנס" ל"יו2". "מטאל בוקס" פוצץ את הרוק לחתיכות, כשהחלל בין הרסיסים המתעופפים מתמלא ב"דיסקו מוות", גרסה לבנה ומסויטת לדאב, בדגש על הבס של ג'ה וובל. "פלאוורס אוף רומנס" היה מבוסס על תיפוף שבטי רצחני ויללות מואזין של ליידון.

בהמשך, ותוך שינויי הרכב רבים סביב ליידון, זנחה הלהקה את האקספרימנטליות ועברה לרוק אינדי משונן ומלכותי, שלא היה מהפכני, סתם מצוין. במקביל, ליידון הסתנן לשתי מהפכות אחרות ותרם להן קטעים אלמותיים: היפ הופ, עם "וורלד דיסטרקשן", שת"פ עם אפריקה במבאאטה, ורייב, עם "אופן אפ", שת"פ עם "לפטפילד".

הלהקה שהתפרקה ב-92' חזרה להופיע בעשור הקודם והקליטה שני אלבומים מלאים בגאווה לונדונית, אווריריות דאבית וחריזה קוקנית, שהיו טובים אבל לא מדהימים. כעת יוצא המארז המפלצתי שמלווה את הדוקו, שש שעות של מוזיקה על חמישה דיסקים ושני די־וי־די. כשלהקות מתחילות להוציא מארזים זה בדרך כלל מסמן שהן הפסיקו להיות חוד חנית של המצאה מוזיקלית ועברו להיות רוק קלאסי שנארז שוב ושוב מחדש בעבור קהל יעד של גברים בגיל העמידה. כמעט אין דבר במארז הזה שלא יצא בעבר. היה המארז הענק הקודם, "פלסטיק בוקס" מ-1999. יצא כבר אוסף סינגלים. וכמעט כל שנה יוצא ב"יום התקליט הבינלאומי" איזה אלבום הופעה של הלהקה.

אם נבחן את הדיסקים במארז, שמתמקדים בקטעים נדירים, מיקסים אלטרנטיביים, גרסאות 12 אינץ' ארוכות או סשן שהוקלט חי ברדיו בבי־בי־סי, אין כמעט דבר ראוי לאזכור. "קרימינל", שיר בינוני שהופיע בפסקול סרט אקשן מ-91'. "ערפד", קטע שנגנז מהאלבום "פלאוורס". כמעט מסעיר. ביצוע חי מוצלח מ-1989 של "וורלד דיסטרקשן". המיקסים האלטרנטיביים לשירים מסוף האייטיז כבר באמת מגרדים את תחתית החבית ויעניינו רק פסיכים. בגיל העמידה. כמוני.

לא נתתי ציון כוכבים לאוסף כי אי אפשר: הוא כולל כמה מהשירים הטובים ביותר אי פעם ובמקביל אין הצדקה לקיומו. למי שרוצה להכיר את הלהקה הייתי ממליץ להתרחק מהאמל"ק בקופסה הזה ולפנות לאוסף הסינגלים הישן או פשוט להתחיל לשמוע אלבום אלבום, כרונולוגית. לא מגיע ללהקה הזאת, ולאוזניכם, פחות מזה.

Public Image Ltd. – "The Public Image is Rotten, Songs from the Heart". Virgin

צילום: Virgin

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ