דודו טסה והכוויתים: בין עבר, הווה ו"רדיוהד"

באלבומו השלישי עם הכוויתים ממשיך דודו טסה להתרחק מהצליל הערבי המאפיין, עם השראה עכשווית מהלהקה הבריטית שחימם בהופעות מסביב לעולם. לפרקים זה נשמע כמו אסתטיקה זרה ומנוכרת. ואז, בשיר אחד מרהיב, מהדהדת תכלית הפרויקט כולו

בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דודו טסה וניר מימון מ"הכוויתים" בהופעה. מפגש ממשי בין העבר לבין ההווה
בן שלו

האלבום החדש של דודו טסה והכוויתים, "El Hajar", ראה אור השבוע ללא כל הכנה מוקדמת. לא יצאו ממנו סינגלים שהכשירו את הקרקע לבואו. כלומר יצאו, אבל לא בארץ. זה דפוס הפצה שונה מהמקובל, וגם ממה שעשה טסה עם שני האלבומים הקודמים בסדרת "הכוויתים", שבה הוא מבצע את המוזיקה של סבו ואחי סבו, דאוד וסאלח אל־כוויתי. שניהם היו מגדולי המוזיקאים בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה–20 ואיבדו את עולמם עם עלייתם לישראל, שאוזניה — או לפחות אוזניה הממוסדות — היו אטומות למוזיקה הערבית והערבית־יהודית, מפוארת ככל שתהיה.

את האלבום הקודם של טסה והכוויתים, שיצא ב–2015, הקדים סינגל בפרופיל גבוה בכיכובה של נינט טייב. גם לאלבום הראשון בסדרה מ–2011, שבו התארחו כוכבים כמו יהודית רביץ וברי סחרוף קדם סינגל או שניים. מדוע ב–2019 הלך טסה על שחרור נטול סינגלים וגם נמנע מלארח באלבום זמרים רמי דרג? הסבר אחד הוא שטסה יודע שבישראל של חוק הלאום מוזיקה בערבית היא סחורה בלתי רצויה לחלוטין, ואם כך מדוע להשקיע משאבים יקרים בשיווק חסר תוחלת. זה כיוון מחשבה מפתה, אבל האמת היא שהוא לא משכנע. גם ישראל של 2011 היתה מקום גזעני ועוין לשפה הערבית, ובכל זאת, אף על פי שהוא כמעט לא הושמע ברדיו, דודו טסה והכוויתים היה לרב מכר קטן — אלבום הזהב היחיד בקריירה של טסה.

דודו טסה והכוויתים - "Al Hilwa W'al Murra"

סביר יותר להניח שטסה חושב שעם הפיכתה של סדרת הכוויתים לשגרה, אחרי המפץ הראשון והמפתיע, האופק המסחרי שלה לא מזהיר, על אחת כמה וכמה בעידן הסטרימינג — ועל כן נמנע מהשקעה בסינגלים. אז מדוע הוא הוציא סינגלים לשוק העולמי? אולי בגלל החשיפה הגדולה של פרויקט "הכוויתים" כמופע החימום בסיבוב האמריקאי של "רדיוהד" ב–2017. כשדאוד וסאלח אל־כוויתי נתקלו באטימות משוועת בארצם החדשה הם בוודאי לא יכלו לדמיין שכעבור כמה עשורים המוזיקה שלהם תישמע על ידי מאות אלפי אנשים בארה"ב. הציבור הגדול הזה נראה כמו קהל יעד הגיוני יותר לסינגלים חדשים מאשר הקהל הישראלי.

עטיפת האלבוםצילום: עיצוב : Jewboy

אבל מספיק לדבר על אסטרטגיות שיווק. נעבור למוזיקה. טסה הוא מוזיקאי שאוהב ומקפיד להשתנות. הוא שונא לעשות עוד מאותו דבר, ולכן לא מפתיע להיווכח שהאלבום השלישי של הכוויתים שונה באופיו מהאלבום השני, שנבדל מצדו מהאלבום הראשון. האלבום מ–2011 התבסס במידה רבה על מפגש ממשי בין העבר לבין ההווה — לא מעט שירים בו כללו הקלטות היסטוריות של האחים אל־כוויתי, שעליהן נבנו שכבות מוזיקליות חדשות ובשרניות. באלבום השני מיעט טסה להעלות באוב את ההקלטות המקוריות, ובצדק: ההדבקה של אז לעכשיו היתה צעד נכון רק כהצגה של הפרויקט, לא כפיתוח והעמקה שלו. טסה המשיך להתייחס למצלול המקורי, לנגינה המלודית הקולקטיבית והסוחפת של התזמורת הערבית, הוא פשוט יצר את הסאונד הזה בתנאים של ההווה, והוסיף לו את הצבע המלנכולי והכהה שנמצא בבסיס של המוזיקה שלו ומשמש לה מעין טביעת אצבע אמנותית־נפשית.

השחזור בתנאי ההווה של רוח המצלול הערבי המקורי, של אותה מלודיה שדוהרת מכמה כלי נגינה וגרונות, לא נזנח כליל באלבום החדש. אי אפשר בלעדיו, והוא משמש בסיס לכמה קטעים טובים. לצד החטיבה הזאת יש באלבום החדש גם שניים־שלושה שירים ליריים יפים, בעיבודים שאין בהם יסוד חזק של "עכשיו". כזה הוא למשל "חילוואת מראת אל־ליאלי", בשירתה הנפלאה של רחלה. 

"Bint El Moshab". גם ג'וני גרינווד אהב

כל ארבע שנים

אם צריך להצביע על הקו המוזיקלי של האלבום בכללותו, אפשר לומר שטסה ממשיך להתרחק מהרוח המפורשת של המקור ופועל לגמרי מתוך ההווה. הוא מצויד בראש ובראשונה בארגז הכלים הממשי והקונספטואלי של אלבומיו "הרגילים" האחרונים, ובמידה פחותה אך קיימת נדמה שאפשר לזהות את ההשראה של הלהקה שהזמינה אותו לנגן את המוזיקה הזאת באצטדיונים אמריקאיים. יש טיפה של "רדיוהד" בתוך האל־כוויתי. לא מפתיע, גם לנוכח הסיבוב המשותף וגם לנוכח העובדה שממילא יש יותר מטיפה של "רדיוהד" בתוך טסה עצמו. אמן שיודע לעשות מוזיקה נגישה, אבל מסתייג מהנגישות הזאת ומעדיף את העקמומיות והמשמעות המעורפלת על פני ישירות קלה לעיכול, לפחות עד לרגע שבו צריך להרים את ההופעה עם הלהיטים הפופיים — לטסה היו מורים טובים בגזרה הזאת.

השאלה היא אם הלך הרוח הזה מתאים לעיבוד וביצוע של המוזיקה של האחים אל־כוויתי. התשובה, כך מבהיר האלבום החדש, אינה "כן" חד משמעי. לפעמים כן ולפעמים לא. נתחיל ב"לא". "טולי יא לילה", שבו הסולנית היא נסרין קדרי, נשמע כאילו כפו עליו אסתטיקה זרה ואפילו מנוכרת. גיטרות רוק עמומות, קטיעות מוזרות של הזרימה. יכול להיות שג'וני גרינווד אהב את זה. אני פחות. בשניים־שלושה שירים אחרים האלמנטים העכשוויים הניסיוניים במקצת, או לפחות לא פופיים, מתרכבים יותר טוב עם השירים של האחים אל כוויתי, אבל לא במידה שגורמת לשירים לזהור, אלא בצורה שהופכת אותם למה שנקרא "מעניינים".

טסה בהופעה. יש יותר מטיפה של "רדיוהד" בתוך טסה עצמוצילום: עופר וקנין

יש רק שיר אחד שבו הגישה העכשווית של טסה מובילה לתוצאה מעוררת התפעלות. זהו שיר הנושא היפהפה, "אל־האג'ר". יש לו מנגינה שמתפתלת בערוץ לא סלול, עד שהיא מגיעה לאיזה מעיין מוזיקלי נסתר, שמתהווה מכוחה של נגינה נהדרת בכלים מערביים (פסנתר חשמלי, בס, גיטרה חשמלית, מערכת תופים) ונעשה מרהיב עוד יותר כשמצטרפים חליל מזרחי ושירת מאוול נשית. השיר הזה נכתב על ידי האחים אל־כוויתי, אבל הוא נשמע לחלוטין כמו שיר של טסה. לא כמו שיר שהוא עיבד ומבצע בסגנון שלו, אלא ממש כמו בשר מבשר יצירתו. במובן מסוים זאת היתה אולי התכלית של כל פרויקט הכוויתים — לבטל, ולו לרגע, את מרחק השנים והתרבות ולאפשר לטסה להתמזג בתוך דמותו ואמנותו של סבו, שאותו לא הכיר, בלי לאבד דבר מעצמו. להיפך, להיות במיטבו. ייתכן שב–2023 טסה יוציא את האלבום הרביעי בסדרה (בינתיים הוא מקפיד על מרווחים של ארבע שנים), אבל במובן עמוק השיר הזה הוא נקודת הסיום של הפרויקט.
דודו טסה והכוויתים — "El Hajar"

דודו טסה והכוויתים — "El Hajar", הוצאת Nur

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ