השיר החדש של עידן רייכל נשמע כמו תוצר של יהירות - ביקורת מוזיקה - הארץ

השיר החדש של עידן רייכל נשמע כמו תוצר של יהירות

עידן רייכל לא מתאמץ, שלום גד ממשיך להיות ייחודי והשיר שילווה את מצעד הגאווה הוא מוצלח

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עידן רייכל
בן שלו
בן שלו

עידן רייכל — "עכשיו נשארנו שנינו". מוזיקאי שנמצא בשיא הצלחתו חייב להיזהר שלא להפוך לאמן יהיר. עידן רייכל נכשל במבחן הזה, לפחות בסינגל החדש שלו. רייכל נמצא עכשיו על גג המוזיקה הישראלית (לא שהוא ירד משם ב–17 השנים האחרונות). עשרות אלפים נוהרים להופעות שלו. הוא הריץ להיט־על ("ואם תבואי אלי") בשנה שעברה, והוא עושה את זה שוב עכשיו, גם אם לא כאמן סולו, עם "שבט אחים ואחיות". כשמקשיבים לסינגל החדש "עכשיו נשארנו שנינו" נוצר הרושם שרייכל, מבוסם מהצלחתו המתמשכת, חשב לעצמו משהו כזה: "היי, כל שיר שאני אוציא יתקבל בתשואות מהטעם הפשוט שזה שיר שלי. ולכן אין לי שום סיבה להתאמץ".

חוסר המאמץ ניכר בלחן המלטף אוטומטית, בעיבוד הסתמי ובעיקר במבנה של השיר. רייכל עושה סיבוב אחד של בית־פזמון, שבו הוא שר את כל הטקסט, ואז יוצא לסיבוב נוסף שבו הוא עושה בדיוק את אותו דבר, עם שינויי עיבוד זעירים עד לא קיימים. מקדם ההתפתחות: אפס. כבר שמענו שירים שמיצו את כל הטקסט בסיבוב הראשון ואז חזרו עליו בהמשך השיר, אבל ברוב המקרים היה לכך רשיון: או שהתחוללו שינויים מעניינים בעיבוד, או שהמנגינה היפה היתה מסוג המנגינות שמותר לחזור עליהן גם אלף פעמים. הדוגמה שעולה בראש, לא יודע למה, היא "עכשיו זה שנינו" של שלמה גרוניך. "עכשיו נשארנו שנינו" נמצא בערך 150 שלבים מתחת בסולם היופי המלודי. אין אליבי אמנותי לשעתוק של רייכל, ולכן הוא נשמע כמו תוצר של יהירות.

שלום גד — "דג של חולות מתוקים". האלבום האחרון של שלום גד יצא לפני כמעט שלוש שנים, מה שאומר שבקרב אוהדיו המסורים מתבשלת כבר ציפייה דרוכה לאלבום חדש, שכעת יוצא שיר ראשון מתוכו. האיכויות של גד — כתיבה מעמיקה, מבט חודר ומורכב במציאות הישראלית, וגם תדר מוזיקלי בשל וייחודי למדי (של להקתו, "היהלומים") — הן סגולות שקשה למצוא במרחב המצטמצם של הרוק הישראלי.

גם אני שותף לציפייה לאלבום החדש שלו, מכל הסיבות שהוזכרו, אבל יש סיבה נוספת שקושרת אותי אליו יותר מכל האחרות, והיא הנטייה שלו לכתוב ולשיר מלודיות שפוסעות במרווחים גדולים ולא שגרתיים. "דג של חולות מתוקים", שאורכו (כמעט חמש דקות) וטבעו המודולרי והמסועף גורמים לו להישמע קצת כמו אי־פי שנדחס לתוך שיר, מדגים את הגישה המלודית החריגה והברוכה הזאת, בעיקר בנקודה שבה גד יורד פתאום במרווח של סקסטה גדולה. לא צריך ידע בתיאוריה מוזיקלית. תחשבו על מה שלואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד עושים ב"Cheek to Cheek", במשפט "I want my arms about you". ההנמכה במעבר מ־my arms ל־about you — זאת ירידה בסקסטה גדולה. קשה לחשוב על זמר ישראלי אחר שהיה יוצא לתמרון כזה. המשפט שגד שר בנקודה הזאת הוא "בלילה אני סופר את הזרעים שלי אחד־אחד". אולי זה הקשר בין גבר לזרעים שלו שמצדיק את המרווח הלא שגרתי.

מאור אדרי וכרקוקלי — "מי מחפש אותי". השיר שמלווה את מצעד הגאווה חייב לפני הכל להיות פונקציונלי — לגרום לאנשים שנמצאים במצעד לרקוד, לקפוץ ולאבד את זה. "מי מחפש אותי", שיתוף פעולה בין הצמד "כרקוקלי" (האחיות טלי ולירון כרקוקלי) ומאור אדרי, יעמוד במשימה הזאת ללא ספק.

מפיק השיר סתיו בגר אפילו התקין בו תוסף מוזיקלי מתגבר ומחולל אופוריה — מה שנקרא בז'רגון של הטראנס "עלייה" — שיבטיח שהקהל יתקרחן. בנסיבות האזנה פחות קרחניסטיות אי אפשר שלא לשים לב לזיקה של השיר החדש לשני שירים אחרים. קודם כל "Old Town Road" של Lil Nas X, הלהיט הכי גדול בעולם כרגע. "אל תחפש אותי" משתמש בכמה אלמנטים מתרבות הקאובויז והמערב הפרוע, ש"אולד טאון רוד" נהפך לדבר הכי אופנתי כרגע.

האחיות כרקוקלי ואדרי חובשים כובעי בוקרים, והשיר נפתח ב"הייייי הא" באווירת רודיאו. זה חביב. הזיקה של "מי מחפש אותי" ל"Road Trippin" של "רד הוט צ'ילי פפרס" פחות חביבה — הפזמון של השיר החדש נשמע כאילו הוא גזור ומודבק מלודית מהשיר של הצ'ילי פפרס. אבל למרות הפרט המבאס הזה, השילוב בין ההפקה הדיסקואידית המהודקת לבין השירה החיננית־בקטע־מתכתי של האחיות כרקוקלי הופך את "מי מחפש אותי" לשיר שנחמד לשמוע. אגב, מה הקטע עם הצליל של השיהוק שנשמע שוב ושוב באמצע השיר? יש טרנד מתפתח כזה בפופ העולמי?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ