חוקי הג'ונגל של "די אנטוורד"

באלבומם החדש, "די אנטוורד" חוזרים עם כל הטריקים המוכרים שהפכו אותם לאחת מלהקות ההיפ־הופ המרתקות ביותר. רק חבל שיש בו יותר דיבורים משירים

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אבי פיטשון
אבי פיטשון

מעצבן. עד שסוף סוף נפלה בחיקי ההזדמנות לשבח, להלל ולקלס את להקת ההיפ הופ היחידה שאני ממש אוהב ועוקב אחריה באדיקות — היא מוציאה את האלבום הכי פחות טוב שלה. זו לא התנסחות דיפלומטית, כי עדיין מדובר באלבום טוב, או בעגת ציוני בית ספר מהאייטיז, "כמעט טוב מאוד". אין כאן שום שינוי מהותי בכיוון הלהקה. יש שאומרים שיש פה ושם סימני בגרות — כמו בשיר הנושא המלנכולי שחותם את האלבום והטקסט שלו שמדבר בכנות רגשית חושפנית — אבל עדיין מדובר באלבום שכולל שירים כגון "Happy Go Sucky Fucky", "זקפת זף משתוללת" (זף הוא שם־גג אמורפי לתת־התרבות הדרום אפריקאית אליה משייך את עצמו ההרכב. משהו בין בן מעמד הפועלים לערס), "גבירתי, אני חפץ לבצע בך אקט אוראלי" והשיר בעל הכותרת התמציתית: "סקס"; עדיין מדובר בנינג'ה, ראפר עם קעקועי עבריינים שהוויכוח על אותנטיותם נמשך (לדעתי זה אמיתי, יש גבול לציניות) וכריזמה שמשלבת שיק נרקומני וקומיקסי ומשווה לו הילה של עבודת אמנות רחוב מהלכת; ועדיין מדובר ביולנדי ויסר, הראפרית עם הפריזורה הכי מעולה בהיסטוריה, היופי החייזרי המצמית, והאי־שימת־זין על תדמית שמתבטאת ביכולתה הווירטואוזית לעלות על הבמה עם מכנסונים מוזהבים צמודים שמשכיחים (לרגע) את אלו של קיילי, ואז להחליף לתחפושת של סנאי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ