סינגלים |

כשגבע אלון נשמע קצת כמו "דפש מוד"

גבע אלון ממשיך להשתנות, קובי מרימי לא מצליח לשלב רכות עם דרמה ולהקת האינדי Mazeppa סוחפת עם שירי משוררים

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גבע אלון מחליק על גלגליות
גבע אלון. רוק אלקטרוני עכשווי עם קריצה לשנות ה–90צילום: גולי כהן
בן שלו
בן שלו

גבע אלון – Follow

הסינגל החדש של גבע אלון ממשיך את המטמורפוזה שהתחילה עם הסינגל הקודם שלו, Free, שחתך לכיוון פופי־אלקטרוני מפתיע. גם Follow מתבסס על ערכי הפקה חדישים (שהביא אתו המפיק דורון פלסקוב) ומוסיף עליהם גם שינוי בגישה. אלון זונח את המינוריות והמינימליזם שאיפיינו את אלבומיו הקודמים והולך על טון רגשי ומוזיקלי רחב ואקספרסיבי יותר. מה שמתקבל הוא מעין רוק אלקטרוני עכשווי עם קריצה לשנות התשעים, למשל ל"דפש מוד" בגרסתה היותר רוקיסטית או להרכב "Unkle". ביט חזק, גיטרות חסכניות-אך-דרמטיות ושירה מהדהדת.

אם בוחנים את השיר עצמו, אין ממה להתלהב: הטקסט די נדוש (אלון מחפש את "האור בקצה המנהרה" ובטוח שבסופו של דבר הוא ואהובתו "ינצחו") והלחן פונקציונלי פלוס. אבל חומרי הגלם הממוצעים האלה משוגרים אל מכבש הפקה חזק ומשומן ונפלטים ממנו איכשהו כשיר מרשים למדי, שגם נשמע כמו להיט גלגלצ פוטנציאלי.

קובי מרימי – "לא לבד"

אחרי הניסיון הקלוקל לייצר שיר פופ קליל וקצבי, מעין אנטי-Home, בסינגל הראשון שהוציא אחרי סאגת האירווויזיון, קובי מרימי חוזר בסינגל החדש שלו לטריטוריה שבה הוא מרגיש בבית. פסנתר עצבובי, לחן שמתחיל קטן ואז מתגבר ומסתחרר, טקסט על כאבי בדידות וחיפוש אושר, ושירה נרגשת והומייה. העובדה שמרימי נמצא באלמנט שלו הופכת את "לא לבד" לשיר הרבה יותר מוצלח מ-Yalla Bye הגרוע, אבל כשלעצמו הוא רחוק מלהיות שיר טוב ונוגע.

מרימי מתבונן באשה שאינה מצליחה למצוא אהבה ומנסה לנחם ולהעצים אותה. זאת נקודת מוצא טובה לשיר, אבל "לא לבד" נופל בנקודה שמסתמנת כבעיה העיקרית של מרימי כזמר: חוסר היכולת שלו לשלב רכות עם דרמה. המינון של שתי ההתכוונויות האלה חייב להיעשות בתבונה וברגישות. הרכות צריכה להיות החומר העיקרי, והדרמה תוספת שנמזגת במשורה ובעדינות. למרבה הצער, מרימי לא מוזג את הדרמה במיליליטרים, הוא שופך אותה בגלונים, שקוברים את הרכות תחת כובד משקלם הרוטט.

Mazeppa – The Way In

להקות אינדי ישראליות ששרות באנגלית לא נוהגות להלחין ולבצע שירי משוררים, אבל זה מה שעושה Mazeppa, להקה חדשה שמונהגת על ידי הזמרת מיכל פרז נוי. "מאזפה" מתמקדת בשיריו של ריינר מריה רילקה (לצד כתיבה וביצוע של שירים מקוריים), ואם ללמוד מהסינגל The Way In, היא מטפלת בהם בלהט יוצא דופן ובאסתטיקה שלא מאפיינת בדרך כלל הלחנת שירי משוררים.

"מאזפה" לא הולכת על קצות האצבעות מסביב למלים המקודשות שבתוך ספר השירה, אלא נסמכת על הציווי של השיר – Take a step, במובן של "שנה את חייך" – יוצאת אתו לתוך העולם ומעבירה אותו אל השפה המוזיקלית עם רגליים יחפות שבוטשות באדמה בריקוד טקסי מתערבל.

הרוק הפסיכדלי-שאמאני של The Way In לא מספר סיפור מוזיקלי חדש. זה צליל מוכר ואפילו קצת משומש. אבל מקדם המקוריות הנמוך, וגם העובדה שהלחן עצמו לא מפותח, הם בגדר הערות שוליים שמתגמדות אל מול הכוח הסוחף של המוזיקה ושל השירה האקספרסיבית של פרז נוי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ