האלבום החדש של פיונה אפל הוא דווקא לא יצירת מופת

קשה לזכור מתי בפעם האחרונה אלבום חדש התקבל בתרועות כה חזקות כמו זה של פיונה אפל. אותי הוא לא הפיל. רבים, אולי יותר גברים מנשים, יירתעו מתוקפנות הטקסטים החשופים שנעטפו במינימליזם קשוח — שמוביל לא אחת למונוטוניות מעיקה

פיונה אפל. זמרת טובה מאוד, אקספרסיבית למקסימום, אבל הפעם נשמעת כמו שחזור
פיונה אפל. זמרת טובה מאוד, אקספרסיבית למקסימום, אבל הפעם נשמעת כמו שחזורצילום: CHAD BATKA / NYT
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

מנהלי חברת התקליטים של פיונה אפל הציעו לה לדחות את יציאת האלבום החדש שלה עד שהמגפה תפסיק להשתולל. הם חששו שהוא לא יקבל את תשומת הלב שהוא ראוי לה. אפל, שהפסיקה לקבל תכתיבים מחברות תקליטים בערך כשהיתה בת 19, סירבה כמובן. והיא צדקה. עולם מוזיקה אכן מתעסק עכשיו אך ורק בקורונה ובהשלכותיה האסוניות — מותם של מוזיקאים, קריסת שוק ההופעות, מיזמי צדקה כמו Together At Home — אבל בתוך המציאות החדשה והקיצונית הזאת יש בכל זאת עניין מוזיקלי אחד שאינו קשור למגפה ואף על פי כן ממוסגר כחדשות הכרחיות, כאלה שאי אפשר להתעלם מהן — האלבום החדש של פיונה אפל.

מתי בפעם האחרונה אלבום חדש התקבל בתרועות כל כך חזקות ונלהבות? קשה לזכור. הטון נקבע על ידי "פיצ'פורק", אחד מאתרי המוזיקה המשפיעים ביותר בעולם הפופ והאינדי. הפעם האחרונה שבה "פיצ'פורק" העניק לאלבום חדש את הציון 10 היתה לפני כמעט עשר שנים, כשיצא My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קניה ווסט. בשנים שחלפו מאז היו מוזיקאים שגירדו את הציון הנכסף, אבל אף אחד לא הגיע לשם. עד שביום שישי שעבר "פיצ'פורק" העניק ל־Fetch The Bolt Cutters, האלבום החדש של אפל, את הציון 10.

For Her. מבוסס על מפגש עם אשה שסיפרה לה על האונס שעברה

הניקוד הנדיר הזה נהפך בעצמו לחדשות. והתגובות של גופי תקשורת אחרים היו דומות. "ניו יורק טיימס" כינס ארבעה מבקרי מוזיקה לדון באלבום של אפל, אף על פי שהעמדה שלהם היתה בעצם זהה. "ניו יורק טיימס" הוא השקול בעיתונים, אבל במקרה הזה הוא יצא מגדרו. "יצירת מופת", צעקה הכותרת. "האלבום הזה הפיל אותי", כתבה אחת מארבעת המבקרים.

נעליים גדולות

אותי הוא לא הפיל. הוא גם לא השמיע באוזני את הצלצול המתוק, המופלא, של יצירת מופת. בנקודות מסוימות דמיינתי שהנה, עם קצת מאמץ ורצון טוב, אני שומע את הצלצול הזה, אבל הוא אף פעם לא החזיק מעמד. בשיר הנושא של האלבום אפל שרה "גדלתי בתוך נעליים שהם אמרו לי שאוכל למלא". היא מדברת מן הסתם על (או גם על) תעשיית המוזיקה הנצלנית, שיוצרת למוזיקאים דימויים מקדמי מכירות שאחר כך ננעצים בבשרם ולפעמים הורסים אותם. אפל, שפרצה באמצע שנות ה–90 כשהיתה עדיין בת־עשרה ושווקה כגאונה צעירה בעלת נפש פצועה ופרובוקטיבית, מכירה היטב את המניפולציה המכאיבה הזאת. אבל בהקשר של האלבום החדש, עם הביקורות המשתפכות, הכמעט סוגדות, שהוא סחט, המשפט על הנעליים הגדולות קיבל משמעות שונה. האם מקהלת המבקרות והמבקרים שיצאה מגדרה לנוכח האלבום של אפל לא עושה לזמרת עוול בכך שהיא מציבה רף ציפיות מרקיע שחקים?

Fetch The Bolt Cutters הוקלט כולו בביתה של אפל בקליפורניה. היא ידועה כמי שממעטת מאוד לצאת מהבית וכמי שמתרחקת לא רק מהזרקורים אלא גם מהמולת הרשתות. "היא המציאה את הריחוק החברתי כבר לפני שנים", כתבה אחת המבקרות, ומבקרת אחרת כינתה אותה "הפטרונית הקדושה של המבודדים". אלה ניסיונות מובנים גם אם מתאמצים לקשר את אפל לנחשול שמזעזע את האנושות בימים אלה, אבל מה שבולט הרבה יותר באלבום החדש הוא הנוכחות העמוקה של הנחשול שטילטל את העולם לפני הקורונה. בשנתיים וחצי שחלפו מאז שפרצה, מהפכת "מי־טו" השתקפה בהרבה מאוד שירים ואלבומים. אבל תגובת עומק של מוזיקאים להתפתחויות אקטואליות דורשת יותר זמן מאשר תגובה של קולנוענים דוקומנטריים, והרושם הוא ש־Fetch The Bolt Cutters הוא האלבום המז'ורי הראשון שמהדהד את "מי־טו" באופן שיש בו גם דחיפות נסערת וגם עומק ויצירתיות. ייתכן שזאת אחת הסיבות להילה המיידית שבה הוא נעטף.

אפל. תוקפנית וסוקלתצילום: CHAD BATKA / NYT

בעצם, זה לא נכון לומר שאפל הגיבה למהפכה של "מי־טו", ולא רק משום שהעבודה על האלבום החדש, שיוצא שמונה שנים אחרים קודמו, התחילה הרבה לפני קיץ 2017, שבו נולדה התנועה. מאז תחילת דרכה, לפני 25 שנה, אפל כותבת ושרה על הנושאים ש"מי־טו" הציפה בשנתיים וחצי האחרונות. היא גם היתה אחת הזמרות הראשונות שדיברו בגלוי על אונס שעברו. המלה Rape מופיעה באלבום החדש פעם אחת, בשיר For Her. "אנסת אותי במיטה שבה בתך נולדה", שרה אפל, שביססה את השיר, כך סיפרה בראיון, לא על המקרה שלה אלא על מפגש עם אשה שסיפרה לה על האונס שעברה (מכאן השם For Her). מפליא להיווכח שדווקא השיר הזה, חרף הישירות המוחלטת והתוכן האלים של המלים "אנסת אותי", אינו מביע זעם חורך וממוקד אלא מיטלטל בין חדווה אירונית לבין לקינה. שירים אחרים, לעומת זאת, סוחטים עד תום את הדק הזעם, ולזעם הזה יש נמען ברור — גברים. יהירים, אטומים, שקרנים, נצלנים, פוגעניים. אפל גוררת אותם בשיריה אל כיכר העיר, קושרת אותם אל עמוד הקלון ומכלה בהם את חרונה. מי שרוצה לדעת על מי היא מדברת, מוזמן לקרוא את כתבת הפרופיל עצומת הממדים עליה במגזין "ניו יורקר".

עלולים להירתע

אין ספק שמאזינים רבים, ואולי בעיקר מאזינות, ימצאו בטקסטים החשופים, הסוערים והחותכים של אפל עולם ומלואו. מאזינים אחרים, אולי גברים יותר מנשים, עלולים להירתע מהתוקפנות הסוקלת שלהם. האוזן שלי התמקדה לא בטקסטים אלא באופן שבו אפל תירגמה את הרגשות והיצרים שלה לשפת המוזיקה. במובן הזה, אני חושב, האלבום החדש מתמקם במקום די גבוה מבחינת ערכו האמנותי, אבל נמוך בהרבה מהפסגה של יצירת המופת.

Heavy Balloon. נוכחות נהדרת של התדר הנמוך
Fetch The Bolt Cutters. מהשליש הראשון והמוצלח יותר

מוזיקלית, Fetch The Bolt Cutters מתחיל בצורה מסחררת. אחרי שלושת השירים הראשונים והמצוינים חשבתי שהפעם אכן כולם צודקים. אבל בנקודה הזאת האלבום משתנה ומגלה את הפנים האמיתיות שלו. הפסנתר הדוהר שמככב בשירים הראשונים נסוג אל הרקע, אם לא נעלם כליל. נעלם גם המתח הנהדר שקיים בשירים הראשונים בין יסוד פופי עגול ושלם לבין איזה שיבוש נחרץ שלו (למשל, המשיכה האינסופית והנפלאה של המלה You בשיר הראשון, I Want You To Love Me).

מהשיר הרביעי ואילך הכף נוטה יותר לצד של השיבוש. הנוף הצלילי נעשה סלעי יותר. האלמנט של ההקשה מתחזק. לא רק תיפוף קשוח, אלא גם חבטות והצלפות בכל מיני חפצים ביתיים. שוב, הדימוי הזה של אפל סוקלת את הגברים שקשורים לעמוד הקלון, או את הגבריות עצמה. יש גם נוכחות דומיננטית של התדר הנמוך, של הבס (שמנומקת בצורה נהדרת בשיר "Heavy Baloon" — "אנשים כמונו נעשים כל כך כבדים ואבודים, שהקרקעית היא המקום היחיד שאנחנו יכולים למצוא").

I Want You To Love Me. מתח בין יסוד פופי עגול ושלם לשיבושו הנחרץ

כמי שאוהב במוזיקה שלו כמה שיותר קצב ובס, הייתי אמור להיסחף אחרי ההצעה החריגה והלא תקנית של אפל. זה לא קרה. הצמצום של חומרי הגלם למינימום הבסיסי והסלעי של תוף־קול־בס מחייב עיבוד עילאי של החומרים האלה, מחייב מוזיקליות מהדרג הגבוה ביותר. אני לא שומע ב־Fetch The Bolt Cutters את אוושתו של אוויר הפסגות הזה. הבחירה האמיצה של אפל במינימליזם קשוח מובילה אותה לעתים די קרובות לתוך מבוי סתום של מונוטוניות מעיקה, בעיקר בשליש השני של האלבום. ובנוגע להקשה המקרקשת באווירת הסירים והמחבתות — היה מי שהשווה אותה למה שטום וייטס עשה באלבומי שנות ה–80 שלו. בעיני זאת הגזמה פרועה.

טום ווייטס עם Clap Hands. ההשוואות אליו מוגזמות

אילו השירה של אפל היתה מרעידה את נשמתי, יכול להיות שההסתייגויות האלה היו מתפוגגות. היא זמרת טובה מאוד, אקספרסיבית למקסימום, אבל קפיצות הבאנג'י הווקאליות שלה באלבום החדש אל העומק המחוספס והעתיק של הספיריצ'ואלס השחורים, נשמעות לפעמים כמו שחזור עקר. הרושם הוא שהשירה שלה אמנם יוצאת מהמקום הכי פנימי, אבל בדרך החוצה חלק מהתדרים הרגשיים נחסמים על ידי הצלקות הרבות שהיא נושאת עליה. אם להאמין לביקורות המהללות, Fetch The Bolt Cutters הוא האלבום שמציב את אפל באופן סופי לצדן של גדולות הדור — ביורק, פי־ג'יי הארווי, לורין היל, איימי ויינהאוס. אני חושב שעם כל העוצמה והעומק שקיימים במוזיקה שלה, היא נמצאת קומה או שתיים מתחת.

פיונה אפל — Fetch The Bolt Cutters. אפיק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ