החדש של ניק קייב הוא אוקיינוס של רגש, אבל רחוק מלהיות יצירת מופת

Ghosteen, האלבום הראשון שכתב ניק קייב עם "הבד סידס" אחרי מות בנו, הוא יומן אבל פיוטי בו סוסים דוהרים וילדים עולים בספירלה אל השמש. סצינות ההזיה הטקסטואליות יפות ועמוקות אך נעדרות מעטפת מוזיקלית מהפנטת באמת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניק קייב בהופעה בישראל. התגובה המיידית היתה "חוויה מדהימה"
ניק קייב בהופעה בישראל. התגובה המיידית היתה "חוויה מדהימה"צילום: תומר אפלבאום
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

בפעם השנייה בתוך פחות משנתיים המפגש עם ניק קייב מייצר התפעמות כללית חריגה בעוצמתה. בפעם הקודמת, בסוף 2017, זה היה מפגש פנים אל פנים — שתי ההופעות של קייב ולהקתו "הבד סידס" בהיכל הספורט ביד אליהו, שחוללו את מה שהיה ככל הנראה התגובה האקסטטית ביותר שנראתה כאן אי פעם אחרי הופעה. עכשיו זה קורה שוב. האלבום החדש של קייב ו"הבד סידס", Ghosteen, יצא בסוף השבוע שעבר, וגם הפעם נרשמת התעלפות כללית גורפת. Ghosteen שבר בימים שאחרי צאתו את האלגוריתם של האתר Metacritic, שמשקלל ביקורות מוזיקה מעיתונים ואתרים בולטים. זה כרגע האלבום היחיד באתר שהציון המשוקלל שלו הוא 100. זה עשוי להשתנות בזמן הקרוב, ואפילו לצלול בחדות ל–99, אבל המסר שעולה משקלול הביקורות ברור — יצירת מופת חד־משמעית.

בשולי המאסה המתפעמת יש כמובן גם נשמות פחות מטולטלות, יותר מבולבלות. אני אחד מהן. מההופעה של קייב ב–2017 יצאתי נסער למדי, אבל לא פחות מכך נבוך. התגובה המיידית היתה אמנם "חוויה מדהימה" (זמר נפלא, פרפורמר לא ייאמן, להקה אדירה, אנרגיה געשית מתפרצת), אבל מהר מאוד משהו כירסם בתחושה הזאת, ובסופו של דבר ההופעה תויקה תחת "חוויה מדהימה שלא הייתי רוצה לעבור שוב". לא הארה חוויתי שם, אלא תאורה. זה מן הסתם לא קרה במציאות, אבל מה שאני זוכר זה את היכל הספורט מואר לחלוטין במשך רוב ההופעה, ואת קייב עובר בין האנשים וכופה עליהם, בספונטניות מתוזמרת בקפידה, את נוכחותו המונומנטלית. כופה, לא מציע. זה היה כמו להיות לכוד בתוך אובססיה של אדם אחר, וגם בתוך מאסה של אנשים שהמלכודת הזאת נראית להם כמו הדבר הכי קרוב לגן עדן.

Night Raid. סוסים דוהרים ברחוב

האלבום החדש של קייב לא מעורר הסתייגויות רגשיות מהסוג הזה. להיפך, זה אלבום שמעורר קרבה רגשית מיידית. אבל המעלית שהיתה אמורה להעלות אותי ממפלס הקרבה הרגשית וההערכה האמנותית אל המפלס הגבוה יותר, הנדיר, של התמסרות רגשית והתפעמות אמנותית, סירבה משום מה להגיע, לא משנה כמה פעמים לחצתי על הכפתור. וכך נשארתי עומד בקומה די גבוהה, אבל רחוקה מאוד מהפסגה, חצוי בהרגשתי, בשעה שבשביל כל יתר המאזינים — כך זה לפחות נראה — המעלית הזאת הגיעה, פתחה את דלתה, ואז זינקה מעלה, אל הפסגה שבה יצירות אמנות יחידות במינן מקעקעות את עצמן בבשר ובנפש.

בין תהום לפסגה

"גוסטין" הוא האלבום הראשון של קייב שנכתב אחרי האסון שפקד אותו ב–2015 — מותו של בנו ארתור בן ה–15, ארתור, בנפילה מצוק (אלבומו הקודם של קייב, The Skeleton Tree, הוקלט אחרי מות הבן, אבל נכתב לפניו). כאן אמורות להיכתב מלים כמו "קינה" או "אובדן", אבל האצבעות שמנסות לכתוב אותן מאבדות את מתח האחיזה שלהן לפני שהן נוגעות במקלדת. פחות חלול לומר ש"גוסטין" נשמע כמו יומן אבל פיוטי — תיעוד בעל נפח אמנותי של הניסיון היומיומי להחזיק את הראש מעל המים ב"בריכה בצורת דמעה" שקייב אומר שהוא מתכנן לקנות בשיר האחרון באלבום, לצד "רובה שהורג", לא ברור את מי בדיוק.

יומן אבל פיוטי, עם דגש על המלה האחרונה. זאת לא כרוניקה של רגשות וחוויות שנמסרים כפי שהם. זה רגש שמעוצב בנוצת אמן מדממת ורכוב על סוס דוהר של דמיון ותנופה תיאורית. הדימוי הזה כמעט כופה את עצמו, שכן "גוסטין" מלא בסוסים. גם בחיות אחרות, אבל בעיקר בסוסים. הם מגיחים בשלושה שירים לפחות, והדהרה שלהם מעוררת התרגשות ואפילו עוצרת את הנשימה. לפעמים אלה סוסים ממשיים, אבל לרוב אלה סוסים אגדתיים, שטופי אור או בוערים, רעמותיהם עולות באש. "Bright horses of wonder springing from your burning hand" ("Bright Horses").

"כל כך נמאס לנו לראות את הדברים כמו שהם, והסוסים הם בסך הכל סוסים רגילים, והרעמות שלהם אינן עולות באש", שר קייב רגע אחרי שהוא שר על הסוסים האגדתיים הבוערים. אבל שני שירים לאחר מכן, בבית האחרון של השיר Night Raid, כשקייב מביט מהחלון חדר המלון שלו, הוא לא רואה מכוניות ברחוב, כפי שראה בבית קודם בשיר. עכשיו הוא רואה סוסים. ובשיר הבא, Sun Forest, הסוסים חוזרים לבעור, ביחד עם עצי היער שבו קייב שוכב, והדברים הם שוב לא כמו שהם בעולם הזה. "ספירלה של ילדים מטפסת אל השמש. הם מנופפים לשלום אלי ואליך". ואז הזמן עצמו נבקע. "והעבר נעלם והעתיד מתחיל".

יומן האבל הפיוטי של קייב נע כל הזמן בין הממשי לבין הפנטסטי, בין העולם כמו שהוא לבין איזו הוויה אלטרנטיבית, שיש בה מהגיהנום ומגן עדן ביחד, אבל יותר מגן עדן — הדברים בוערים אבל לא נשרפים, לא מתכלים. ההרגשה היא שההוויה הזאת היא המקום הרגשי שבו קייב מרגיש מאוחד עם בנו המת, ולכן בכתיבה הוא כל הזמן חוזר אליו, ומגורש ממנו, ושוב חוזר, ושוב מגורש. תנועת המטוטלת הבלתי פוסקת הזאת בין שני אזורי הוויה נבדלים היא הציר האופקי של Ghosteen. יש גם ציר אנכי — תנועה בלתי פוסקת בין תהום לפסגה. השיר הפותח, Spinning Song, מניח את הציר הזה, שלאורכו קייב ימשיך לשוטט במשך כל האלבום. זה שוט אחד, רחב, שבו רואים בהתחלה תנועה הדרגתית וממושכת אל צמרת של עץ שעליה יושבת ציפור, ואז העץ מתכופף ונוגע באדמה, אבל אחת הנוצות של הציפור מתרוממת "מעלה, מעלה, מעלה". כמו הילדים שיטפסו אל השמש ארבעה שירים לאחר מכן, מנופפים לשלום.

קייב נע כל הזמן בין הממשי לבין הפנטסטי, בין העולם כמו שהוא לבין איזו הוויה אלטרנטיבית, שיש בה מהגיהנום ומגן עדן ביחד, אבל יותר מגן עדן. ההרגשה היא שההוויה הזאת היא המקום הרגשי שבו קייב מרגיש מאוחד עם בנו המת, ולכן בכתיבה הוא כל הזמן חוזר אליו, ומגורש ממנו, ושוב חוזר, ושוב מגורש

מרחב גדול מאוד נפתח באלבום הזה, עם הציר האופקי שמבדיל בין העולם הממשי לבין העולם האחר ועם הציר האנכי שהוא מעין "סולמות ונחשים" של הנפש המתאבלת. זה מרחב טקסטואלי בעיקרו, או ליתר דיוק טקסטואלי־ווקאלי — התרכבות בין המלים עצמן לבין הצורה שבה הן יוצאות מהריאות והגרון של קייב, כמעט תמיד על התפר שבין דיבור לשירה. אבל על מנת ש"גוסטין" יהיה יצירת המופת שכל כך הרבה אנשים מרגישים שהוא, לא די במרחב הטקסטואלי־ווקאלי הזה, יפה ועמוק ככל שיהיה. צריך שהוא יהיה מעוגן בתוך עלילה מוזיקלית גדולה ומהפנטת. אני לא שומע את האיכות העילאית הזאת ב־Ghosteen. לכל היותר הבהובים שלה, שלא מצטברים לכדי תנופה רציפה ומרהיבה.

עולם שנשבר

לא ציפיתי בהכרח לשמוע באלבום הזה מנגינות לתפארת. העולם של קייב נשבר לפני ארבע שנים, וייתכן שביחד אתו נשברה גם התבנית האסתטית הסטנדרטית של עשיית שירים. הגיוני שיומן האבל הפיוטי יעוצב מוזיקלית בצורה שונה משירים "רגילים". השאלה היא אם העיצוב הזה מעמיק ומרומם את נהמתו של המתאבל. לטעמי, כאמור, זה לא קורה. קייב ושותפו הקבוע, וורן אליס, הלכו על פסקול אטי מבוסס פסנתר, סינתסייזר ולופים, כמעט בלי פעימה קצבית של תופים. זאת בחירה כמעט מתבקשת, ומשתקף בה אותו טשטוש גבולות בין הממשי לפנטסטי. אבל זאת גם תמונת צליל מוגבלת: אין בה ביטוי מוזיקלי עמוק ומכשף של אותן סצינות הזיה, חלום והתאחדות הרגשית עם הבן המת ביער שהוא גם גן עדן וגם גיהנום, אבל יותר גן עדן. אין בה גם ביטוי מוזיקלי מרהיב של הציר האנכי, זה שמחבר בין ראש הצוק לקרקע שמרגלותיו. יש ניסיון כזה: מדי פעם, כל שניים־שלושה שירים, קייב עוזב את הרגיסטר הרגיל והנמוך שלו ועולה לרגיסטר גבוה. ניסיון אמיץ, אבל זה לא טבעי ולא נוגע. ברוב הפעמים שזה קרה חשבתי: חבל שזה לא רוברט ואייט.

Spinning Song הפותח. מניח את הציר, לאורכו קייב ימשיך לשוטט במשך כל האלבום

סגולה נוספת שמאפיינת יצירות מופת, או סתם תקליטים נפלאים, היא שמירה על רף איכות גבוה מאוד לכל אורך האלבום, תוך כדי יצירה של מומנטום והגעה לשיא בסופו של האלבום. זה לא קורה ב"גוסטין" לדעתי. להיפך. קייב חילק את היצירה הזאת לשני אלבומים, אף על פי שבעידן הדיגיטלי זה לא באמת משנה. לקראת סוף האלבום הראשון, כשהתחביר הרגשי והמוזיקלי מתחיל לחזור על עצמו, יש ירידת מתח, ושני השירים האחרונים בחלק הזה (רצועות 7 ו–8) מונוטוניים וקצת מתישים. האלבום השני מורכב משני קטעים ארוכים מאוד (12 ו–14 דקות), שביניהם קטע קצר. שתי המגילות האלה אמורות להיות השיא המהדהד של "גוסטין", המקום שבו הגיהנום וגן העדן יתלכדו במפץ מתמשך. אבל במקום יצירות שמטפסות משיא אל שיא, אלה קטעים שמזגזגים בין חלקים נהדרים לחלקים חלשים.

המגילה הסוגרת, "הוליווד", היא דוגמה טובה לחוסר האחידות הזה. היא נפתחת עם דימוי מסעיר מעולם החי. לא סוסים אלא פומה. פומה לבנה. יכול להיות שקייב קרא את דוד אבידן, עם כל הפנתרים שלו? מספרים שהפומה הלבנה חולשת על גבעות הוליווד ומטילה את אימתה, אומר קייב, "אבל בלילות היא רועדת בזרועותי". גם המוזיקה מסעירה למדי: פתאום שומעים בס רועם, לראשונה באלבום. הכל מוכן לנעילה מונומנטלית, אבל במקום לצבור מומנטום מתמשך היצירה מאבדת גובה, ואז צוברת עוצמה מחודשת, ושוב מנמיכה. בסיום קייב מספר את המשל הבודהיסטי על זרע החרדל, ואנחנו אמורים להבין שהנחמה של מי שחווה אובדן נעוצה בכך שכולנו בעצם למודי אובדן. זאת סגירה דידקטית, מחוממת במיקרו, של אלבום שיש בו אוקיינוס של רגש, וגם כמה איים זוהרים של יופי ופיוט, אבל הוא רחוק מלהיות יצירת מופת.

ניק קייב ו"הבד סידס" – Ghosteen

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ