הרגע שבו הפכה הרולינג סטונס ללהקה גדולה - 50 שנה לרולינג סטונס - הארץ

הרגע שבו הפכה הרולינג סטונס ללהקה גדולה

הגילוי המרעיש של קית ריצ'רדס במלון דרכים, שיצר את הלכלוך הטהור שנקרא רוקנרול. והוויכוח הנצחי: מהו האלבום הכי מופלא של הסטונס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

1967 היא טוענת רצינית לתואר "שנת הרוקנרול הטובה מכולן". לא ייאמן איזו כמות של מוסיקה נפלאה ופורצת דרך נעשתה בשנה הזאת: שני האלבומים הראשונים של ג'ימי הנדריקס, שני האלבומים הראשונים של "הדורס", "The Way I Loved You I Have Never Loved a Man" של ארתה פרנקלין, הראשון של "ולווט אנדרגראונד", אלבום הבכורה של "פינק פלויד", "סרג'נט פפר" של הביטלס וכן אלבומים מעולים של "לאב", "ג'פרסון איירפליין", "קרים", אוטיס רדינג, "המי", "גרייטפול דד", ג'ניס ג'ופלין, ג'יימס בראון, "הקינקס", ואן מוריסון, "באפלו ספרינגפילד", סליי סטון, פרנק זאפה.

כל אלה ורבים אחרים הפכו את הרוקנרול לשופר של הזמנים המשתנים, והזמנים (ואתם הצלילים) השתנו בצורה כל כך מהירה ודרמטית, שהתוצרת המוסיקלית של 1966, שנה נפלאה ומהפכנית כשלעצמה, נשמעה כמו סחורה אפרורית ומיושנת בהשוואה לבציר המדהים של 1967.

רגע, לא שכחנו להקה אחת? מה עם הרולינג סטונס? הסטונס היתה אחת הלהקות הגדולות של התקופה, פחותת מעמד רק בהשוואה לביטלס, וככזו היא היתה חייבת לנפק לפחות אלבום מופתי אחד בשנת הפלא 1967, אם לא שניים (קצב העבודה בסיקסטיז היה כידוע רצחני).

הרולינג סטונס בהופעה, 1982

הסטונס אכן הוציאו שני אלבומים בשנה הזאת ­ "Between the Buttons" בינואר ו"Their Satanic Majesties Request" בדצמבר ­ אבל אלה היו רחוקים מאוד מלהיות מופתיים. בתמונה הקבוצתית של אלבומי 1967 הם עומדים מבוישים בשורה השנייה, אולי אפילו בשלישית.

"Between the Buttons" נפתח בשני להיטים נצחיים, "Let's Spend the Night Together" ו"רובי טיוזדיי", אבל מתחיל לאבד גובה בשלב מוקדם למדי. אפשר לשמוע שהסטונס לא בדיוק יודעים מה הם רוצים ­ לשחזר את הריתם אנד בלוז של אלבומיהם הראשונים? להיכנס לתוך ההזיה הפסיכדלית שמתחילה לשטוף את העולם? הם בחרו בדרך אמצע מהוססת, וגם כשהשירים היו טובים, לא הורגשו בהם חדווה יוצאת דופן, צליל מגובש, תנופה של חדשנות, או לכידות של אלבום שפורש יריעה גדולה ומרתקת. כמה חודשים קודם לכן הביטלס הוציאו את "ריבולבר" וה"ביץ' בויז" את "פט סאונדס". זאת התשובה של הסטונס? לא רציני.

אם "Between the Buttons", למרות מה שנאמר כאן, בכל זאת נחשב לאלבום סיקסטיז מרכזי למדי (הוא מופיע, למשל, ברשימת 500 האלבומים הגדולים של המגזין "רולינג סטון"), הרי בנוגע ל"Their Satanic Majesties Request" יש הסכמה די גורפת שזהו אלבום חלש יחסית. גם כאן יש שני להיטים נפלאים, "She's Like a Rainbow" ו"2,000 Light Years from Home", אבל הניסיון של הסטונס לעשות אלבום פסיכדלי הסתיים בטריפ מבולבל. אפשר להניח שאם היה רגע שבו הביטלס הרגישו הכי פחות מאוימים מצד הסטונס, זה היה הרגע שבו יצא "Satanic Majesties".

"נגמר לנו הדלק", כתב קית ריצ'רדס על הרגע הזה באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו, "חיים". "אני לא חושב שהבנתי את זה בזמן אמת, אבל התקופה הזאת יכלה לגמור את הרולינג סטונס ­ מוות טבעי בשביל להקה של להיטים. זה קרה מיד אחרי 'Their Satanic Majesties Request', שהיה קצת מיופייף מדי בשבילי. וברגע הזה נכנס לתמונה ג'ימי מילר, המפיק החדש שלנו. איזה שיתוף פעולה נפלא. מתוך המשבר הזה הצלחנו לעשות את 'Beggars Banquet' ולקחת את הסטונס צעד אחד קדימה. זה היה הרגע שבו היינו צריכים להוציא את החומר הטוב. וזה בדיוק מה שעשינו".

מה שמותר לריצ'רדס

לפני שמגיעים ל"Beggars Banquet", כדאי להתעכב רגע על המלים "להקה של להיטים", Hit making band. נדמה שריצ'רדס מזלזל כאן במה שהסטונס היו עד 1968.

הדבר הראשון שצריך לומר על ההתבטאות הזאת הוא שמה שמותר לריצ'רדס אסור לאחרים. לא רק שאי אפשר לזלזל במה שהסטונס עשו עד 1968, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהם עשו עד אז.

הדבר השני שצריך לומר הוא שלפחות עד אמצע שנות ה‑60, כל הלהקות היו במובן מסוים "להקות של להיטים". השפה שבה דיבר שוק המוסיקה היה שפת הסינגלים. האלבום עדיין לא תפס את מקומו כמניה המוסיקלית המשמעותית ביותר, הן מבחינה מסחרית והן מבחינה אמנותית.

ובכל זאת, ריצ'רדס צודק בביקורת העצמית שלו. כי כשהאלבום התחיל להיהפך למניה המשמעותית, החל באמצע שנות ה‑60, הסטונס היו פתאום בעמדת נחיתות. כן, הם ידעו ליצור להיטים נפלאים, וכן, הם הביאו אתם משב רוח של מיניות ואגרסיביות וסכנה שלא היו אצל הביטלס. השילוב הזה הפך את הסטונס ללהקה יחידה במינה מיד עם צאת אלבומה הראשון ב‑1964. אבל ב‑1967, עם פרוץ עידן האלבום כיצירת אמנות וכמרכז הכובד הכלכלי של השוק, זה כבר לא היה מספיק. להיטים זה חשוב, פרסונה משכנעת זה משמעותי, אבל הדבר הכי חשוב הוא לעשות אלבומים גדולים, חדשניים, מציתי דמיון, מרחיבי תודעה; לספר סיפור ב‑40 דקות, לא בארבע. ומהבחינה הזאת הסטונס פיגרו אחרי הקולגות שלהם. מהבחינה הזאת הם עדיין לא היו להקה גדולה. לכך ריצ'רדס מתכוון כשהוא כותב "נגמר לנו הדלק".

ואז, בבת אחת, זה קרה. מכל הדלק התמלא והרגל סחטה את הדוושה. החומר הטוב בא. הסטונס המציאו את עצמם מחדש, מצאו את הצליל שלהם, נכנסו לשלב הכי יצירתי בקריירה שלהם ונהפכו מ"להקה של להיטים" ללהקת הרוק הכי קטלנית בעולם.

כדי לשמוע את הפסקול המזוקק של הרגע הדרמטי הזה יש להיכנס ליוטיוב, להזמין את השיר "Street Fighting Man" ולהקשיב ל‑15 השניות הראשונות שלו, עד שקולו של מיק ג'אגר נכנס ­ הסיפור כולו נמצא שם. אפשרות נוספת היא להזמין שיר אחר, "Jack Flash Jumping". הוא מספר אותו סיפור בדיוק, בצורה לא פחות מוחצת.

גיטרה על גיטרה

"Street Fighting Man" ו"Jumping Jack Flash" היו השירים הראשונים שהסטונס הקליטו כשהם התחילו לעבוד עם המפיק מילר על האלבום "Beggars Banquet". ההקלטות התקיימו בסביבות אפריל 1968, אבל הרגע המכונן של שני השירים ­ או ליתר דיוק, הרגע המכונן של הסאונד של שני השירים ­ התרחש מוקדם יותר, ולא באולפן ההקלטות אלא במלון דרכים אי שם, בדרך מהופעה להופעה.

ריצ'רדס קנה אז צעצוע חדש, טייפ קסטות קטן, והשתעשע בו בשעות המתות במלוני הדרכים. הוא הקליט את עצמו מנגן בגיטרה אקוסטית, וכשהקשיב להקלטה שם לב לדבר מעניין: בשל המגבלות הטכניות של הטייפ הקטן, הצליל של הגיטרה עוות ונשמע כמו צליל של גיטרה חשמלית. בשביל ריצ'רדס זה היה רגע של "אאוריקה".

"לגיטרה אקוסטית יש צליל יבש ואתה צריך לנגן בה בצורה אחרת. אבל אם אתה מצליח לחשמל את הצליל הזה, אתה מקבל סאונד מדהים", הוא כותב באוטוביוגרפיה. "תמיד אהבתי לנגן בגיטרה אקוסטית וחשבתי, 'אם אני רק אצליח לתת לה יותר עוצמה בלי להתחבר לחשמל, אני אקבל צליל ייחודי'".

בזכות הטייפ הקטן הוא השיג את הצליל הזה. "חברי הלהקה חשבו שאני משוגע, אבל שמעתי שם משהו, וג'ימי (מילר) קלט את זה מיד. 'Street Fighting Man', 'Jack FlashJumping', חצי מ'Gimme Shelter' ­כולם הוקלטו כך, בטייפ הזה. הקלטתי גיטרה על גיטרה. לפעמים היו שם שמונה גיטרות. פשוט עירבבתי אותן. ב'Street Fighting Man' צ'ארלי (ווטס, המתופף של הסטונס, ב"ש) מנגן במערכת קטנה משנות ה‑30 ­ מצילה אחת, טמבורין במקום סנר, וזה הכל. ככה הקלטנו את השיר, בחדר מלון עם הצעצועים הקטנים שלנו".

איזה מזל שריצ'רדס התעקש לדבוק בתחושת הבטן שלו ולא שעה להסתייגויות של יתר חברי הלהקה (אם הוא לא היה מתעקש הוא לא היה קית ריצ'רדס). הסאונד של הגיטרה האקוסטית הכמו-חשמלית הוא אכן צליל מסעיר מאין כמוהו. רזה אבל ענק. תוצאה מקסימלית במינימום אמצעים. וגם חיבור עמוק ומרגש אל הפרה-היסטוריה של הרוקנרול, אל הבלוז: איש אחד בחדר קטן עם גיטרה אקוסטית שמפיקה את הצליל הכי מלוכלך אבל גם הכי נקי.

הגדולה של ריצ'רדס כגיטריסט, ואחת הסגולות של הרולינג סטונס כלהקה, טמונה ביכולת שלהם לקחת את הצליל הזה, להעביר אותו מחדר המלון לאולפן ההקלטות ומהאולפן לאיצטדיון, ולא לאבד בדרך את המהות, את הרגש, את היופי המחוספס.

על בסיס התגלית של הגיטרה האקוסטית הכמו-חשמלית, ועל בסיס תגלית גיטריסטית נוספת שהתרחשה כמה חודשים לאחר מכן ­ כיוון מיוחד של הגיטרה שהקנה לצליל של ריצ'רדס צביון עוד יותר מחוספס ומהדהד ­ הקליטו הסטונס סדרה של ארבעה אלבומים שניצבים בפסגת יצירתם: "Beggars Banquet" (1968), "Let it Bleed" (1969), "FingersSticky" (1971) ו"Exile on Main Street" (1972).

מקובל לראות תהליך של התפתחות והשתפרות בתוך סדרת האלבומים הזאת, שמגיע כביכול לשיאו ב"Exile on Main Street", הנחשב לאלבום הכי גדול של הסטונס ולאחד מפסגות הרוק. לטעמי, "גלות ברחוב הראשי" הוא דווקא הפחות מוצלח מבין הארבעה (הסטונס מתחילים להישמע בו כמו קלישאה של עצמם) ואילו "Beggars Banquet", הפרק הראשון, הוא היהלום הכי זוהר בקוואדרולוגיה. אני לא בטוח שהוא יותר טוב מ"Let it Bleed" ו"Sticky Fingers" המעולים, אבל הם לא כוללים את הרגע המכונן שבו ריצ'רדס צולף בפעם הראשונה באקוסטית הכמו-חשמלית ב"Street Fighting Man", שהוא הרגע שמגדיר בשבילי לא רק את הרולינג סטונס אלא גם את הלכלוך הטהור שנקרא רוקנרול.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ